פרשת וירא
אליעזר שם טוב
אחד הגורמים המשמעותיים המביאים לחרדה ולדיכאון היא כאשר לא זו בלבד שאדם חש שהוא נמצא במצב נואש, אלא יתירה מזו, ההרגשה היא שאין מוצא כלל, הקירות סוגרים מכל צד. משול הוא – בדמיונו - לאם ובנה המהלכים אבודים במדבר. הילד נחלה ואין מקור מים נראה לעין.
פרשת השבוע, וירא, מתארת מעין זה:
הגר, שעזבה את ביתו של אברהם, יצאה למדבר עם בנה ישמעאל. כאשר המים אוזלים, היא השאירה את בנה הגוסס מתחת לאחד השיחים; מתרחקת מן המקום "הרחק כמטחווי קשת'", פשוט כי היא אינה מסוגלת לחזות במו עיניה במות בנה, והיא ממררת בבכי.
ואז, מלאך קורא להגר ואומר לה לא לדאוג, אלוקים שמע את קול בנה. "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ".
אלוקים פוקח את עיניה, והיא רואה מעיין מים. היא מחדשת את המלאי משקה את בנה. המזל מאיר להם פנים, והנער גודל, חי במדבר, מצליח והפך לקַשָׁת.
קשה לדמיין מצב נואש יותר מזה שחוֹוה הַגַר בתרחיש זה. התגובה שלה מובנת. מול מותו הקרוב של בנה, היא מרימה ידיים ומתרחקת כדי לא להיות עדה למימוש הסיוט הגרוע ביותר שיכול להיות לאמא. היא מעדיפה ללא לחשוב על זה, במקום לראות זאת בפועל.
כל פרט בפרק זה רלוונטי ומכיל הוראות רבות. אנו נבחן מתוך נקודת מבט המנסה לדלות כלים שיסייעו להתמודד עם חרדה ודיכאון:
התורה לא מספרת שבאר המים הופיעה באורח פלא, או שה' ייצר מעיין מן החול הצחיח, אלא שברגע מסוים ה' פקח את עיניה, כלומר, בשלב זה, הגר ראתה באר מים קיימת שהיא לא הבחינה בה קודם לכן.
אם הבאר הייתה קיימת שם עוד לפני כן, מדוע היא לא חזתה בה? מה גרם לה לראות את מה שלא ראתה קודם?
ברגע שהמים אזלו, הרגישה הגר כי מות בנה הוא ממשי. אין עוד מים, ואנו תקועים במדבר! אנו לא יודעים באם היא חיפשה מים או לא, אך בוודאי שהמודעות שלה הייתה מוגבלת. הדבר היחיד שהיא יכלה לחשוב עליו היה: נגמר לנו המים, אוי ואבוי, נגמר לנו המים!. אבל מדוע היא הגבילה את עצמה ולא שקלה את האפשרות שעשויים להיות מים סביבה; שהיא צריכה לחפש מים עד שתמצא אותם?[1]
החרדה מאזילת המים, הובילה אותה למסקנה הגיונית אחת: מותו של בנה.
המלאך הדובר אליה, לא אמר לה לחפש מים, "קומי", אמר המלאך; "שאי את הנער" – הרימי אותו – "כי לגוי גדול אשימנו", הוא יהיה אביה של אומה גדולה.
כלומר, דבריו של המלאך היו: הגביהי את ראייתך. נסי להגדיר מחדש את הסיטואציה בה את נמצאת. אף אם נראה לך הגיוני המסקנה אליה הגעת מחמת הנסיבות שמול עיניך. נסי להחליף הסיבה והתוצאה: אל תסתכלי על הבן שלך כילד פגיע שחייו תלויים בך והולך למות בגלל חוסר היכולת שלך לספק לו מים. אולי ההיפך הוא הנכון: ההצלחה שלך תלויה בצורך של ילדך. אם לא תשלימי עם האפשרות שילדך ימות מצמא, תיאלצי לחפש עד שתמצאי את המשאבים הדרושים. תגלי את המים שבאמת תמיד היו שם.
ה' אינו עושה ניסים לשווא. אלוקים לא יעשה עבורך את מה שאתה יכול וצריך לעשות בעצמך ולמען עצמך. הרי לשם כך הוא נתן לנו את המשאבים שיש לנו. לאחר שנמצה את המשאבים והמאמצים שלנו עד תומם, במידת הצורך וכאשר הדבר נדרש, הנס יקרה, אבל הדרך עוד ארוכה, ויש הרבה מה להשיג מבלי להיעזר בניסים שמימיים.
זהו מסר חשוב עבורנו: לעולם לא לוותר. אם המטרה נכונה, שאפו עד הסוף; לא להרים ידים.
כמאמר הפתגם: ההצלחה תלויה באלוקים; המאמץ תלוי בך.
לא יאשימו אותנו בכך שלא הצלחנו; אך אכן נישא באחריות על כך שוויתרנו לעצמנו ולא בחנּו את היכולות בהם אלוקים בירך אותנו.
_________________________ [1]אולי זה משום שכשפחה ששוחררה היא הייתה מורגלת להתנהל עם משאבים שניתנו לה מאחרים; ומעולם לא ייצרה משאבים משלה ואף לא עלה בדעתה שבכחה לעשות זאת.