| הרב אליעזר שם-טוב
| אמור
שאלה: כמה פסיכולוגים צריך כדי להחליף נורה?
תשובה: אחד יספיק, אך הנורה צריכה להסכים להתחלף
קשה מאוד לחנך מישהו שמתנגד לעיקרון שאנו רוצים להעביר. אפשר לשפוך רעיונות למי שמעוניין לדעת, אבל זה מאוד קשה —שמא אף בלתי אפשרי— לעשות זאת אם השומע אינו מקשיב.
האמת, שאם נתבונן היטב במראה הפנימית שלנו, אותו הדבר יכול לקרות גם לעצמנו. לפעמים אנו מתוסכלים על כך שלא עשינו התקדמות משמעותית בכיוון שאליו אנו שואפים בהתפתחות אישית. כשזה קורה אולי כדאי לנו לבדוק אם אנו באמת מעוניינים להבין. אם נגיע למסקנה שעמוק בפנים אנו כלל לא מעוניינים להפנים ולקבל, הבנה זו עצמה תאפשר לנו לטפל בשורש ההתנגדות ולאפשר להתגבר.
בהקשר לפסוק הראשון של פרשת השבוע, אמור [1], מזהים חכמי ישראל שלושה מצבים אישיים המחבלים בנכונות להבין משהו.
הפסוק הראשון מכריז: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".
כמו שאנו רגילים, נדייק במילים על מנת להוציא משמעות עמוקה הנסתרת בטקסט, והשאלה שלנו היא, באם בתחילה אומר ה' למשה לאמר אל הכהנים משהו, "אמור", מדוע שוב לאחר מכן, באותו הפסוק, מצהיר "ואמרת אליהם"? זה כאילו נכתוב: דוד אמר למשה שיגיד לראובן השכן שלו, ויגיד לו שלא יטמא.
פרשן המקרא רש"י מצטט את הסבר התלמוד [2]: "להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר: אמירתו של משה כללה בתורה הוראה אשר בנוסף על ההוראה בנודע להתנהגותם, על בוגרי וזקני הכוהנים לדאוג גם לחנך את צעירי שבטם ללכת בדרכם.
מעניין שאנו מוצאים רמז זה, אודות האחריות של המבוגרים לגבי התנהגות הצעירים, בשני איסורים נוספים של התורה: איסור אכילת דם ואיסור אכילת חרקים.
האם זהו מיקרי שבשלושת איסורים אלו דווקא חזרה ונשנית ההוראה לדאוג לחינוך הצעירים?
הרבי זי"ע מסביר ששלושת הוראות התורה הללו מייצגות שלושה סוגים של התנגדות שיכולה להרתיע את המחנך בנוגע לסיכויי ההצלחה שלו להשפיע על תלמידו: 1) התמכרות; 2) מרד בסמכות; 3) כשמדובר בנושא מאוד מופשט.
חכמינו מציינים —שבניגוד למה שאנו מכירים כיום— בתקופת המקרא אנשים היו רגילים לאכול ולשתות דם [3].
כאשר באה התורה לאסור אכילת דם, היא מכריזה מלחמה על אורח חיים התנהגותי ורגיל אצל בני אדם. קשה במאוד עבור אדם להימנע ממה שהוא כה נורמלי וחלק מהשגרה עבורו. אנו יודעים זאת מחיינו אנו אודות הקושי להימנע מעשיית דבר שעבורנו הפך להיות חלק מהיומיום, קוראים לזה התמכרות כאשר זה מגיע לרמה חמורה ומזיקה.
אכילת חרקים היא ההיפך הגמור, היא מעשה לא בריא ולא מרהיב במיוחד [4], אדם העושה זאת מראה אודות מרידתו במוסכמות החברתיות, ברצון שלו לצעוד דווקא כנגד הזרם והנורמה. אם כן, כיצד נוכל להתמודד עמו ולהשיבו לדרך המלך? אצל מורדים, ניסיונות לשכנוע מספקים חומר בעירה למרידה עזה יותר, והלהבת האש המרדנית!
המקרה השלישי נוגע לדיני טומאה וטהרה שבתורה. אלו הם מסוג ההלכות התורניות שאינם נעשות על בסיס הבנה והסברה רציונאלית [5], אלא על בסיס חוקתי: בורא העולם ציווה ואנו מקיימים, לא מפני שאנו מבינים מדוע רוצה הוא שנעשה כך או כך, אלא פשוט ודווקא מפני שהוא ציווה ולא צריכים שום הצדקה ללמה רוצה שנתנהג ככה. ובכלל, כשמדובר ברצון אין מקום לשאול "למה?"
כיצד אמורים לחנך אדם רציונלי —ובפרט אם מדובר במי שהתחנך במסגרת וערכים חילוניים לגמרי— בנושאים של טומאה וטהרה, מושגים אלקיים שאינם מבוססים ומתאימים להגיון שלנו? ובפרט אם עי"ז הבנאדם יהי' שונה מכל החברה כמי שמתנהג לפי ערכים ומושגים שאי אפשר להסבירם ע"י הגיון אנושי!
רואים אנו, אם כן, ששלושת הוראות התורה הנ"ל אינם שלושה דינים ספציפיים שבהם התורה מצווה על המבוגרים —בשנים או בחכמה— להאיר את הדרך של צעירי הצאן, אלא הם משמשים כדוגמא ומודל לזמנים ומצבים שהמושפע שאמור להישמע להוראות המחנך אינו נראה כנמצא בפתיחות רגשית ונפשית המסוגלת לקבל את דברינו. אין להתייאש. יש דרך.
כיצד אפשר בשלושה מצבים אלה לחנך את התלמידים כשנראה שאין עם מי לדבר?
התשובה רמוזה במילותיו של רש"י שהזכרנו לעיל:
"להזהיר גדולים על קטנים", להזהיר יכול להתפרש בשני רבדים: הפשוט, מלשון אזהרה – על הגדולים להזהיר את הקטנים לנהוג בהתאם, או העמוק יותר, מלשון זוהר והארה – על הגדולים להאיר את הדרך בפני הקטנים.
מוצאים אנו, אם כן, שכאשר התורה מדריכה אותנו כיצד להדריך, היא אינה מורה רק להעיר או לכפות את כללי ההתנהגות, אלא להאיר - לחשוף אותם באופן שהתלמיד ירצה לשלבם בחייו בעצמו. כדי שהוא עצמו, נשמתו ומהותו יזרחו ויאירו את כל מה שמסביבם.
הדבר נכון גם לגבי החינוך וההתפתחות הרוחנית של האדם עצמו. פעמים רבות אנו יכולים להתייאש ממצבנו הרוחני הקפוא ולא רואים מוצא: "אני רגיל ומקובע בדרכי", "יש לי אופי מרדן מטבעי", או "אני לא מסוגל לעשות משהו אם אני לא מבין מדוע", הם חלק מהתירוצים. המסר של השבוע הוא שאין להתייאש. יש לנו ציווי מהקב"ה שמלווה בהבטחה ונתינת כח שעל ידי המאמץ הנכון לגלות את עצמינו במקום (רק) לכפות על עצמנו נצליח להפעיל את עצם הנשמה שלנו, מקור אינסופי של השראה ומוטיבצי'.
הכלי של השבוע הוא: כשנתקלים במחסומים אישיים בהתפתחותנו הרוחנית עלינו להתעמק על מנת לאתר ולהדליק, "להזהיר", את אור הנשמה שלנו. משם אפשר לראות הכל אחרת והקשיים הופכים להיות אתגרים ואפשרויות לצמיחה.
(מבוסס על ליקוטי שיחות כרך ב, עמוד 679)
—————————————
1. ויקרא, כא, א – כד, כג.
2. יבמות קיד, א.
3. ראה רש"י דברים יב, כג.
4. הוריות יא, א.
5. רמב"ם, משנה תורה, סיום הלכות מקוואות.