פרשת בשלח
הרב אליעזר שם-טוב
לעתים קרובות שאלות ללא מענה מסוגלות לאכול אותנו מבפנים ולגרום לנו לחוסר מנוחה הגובל בחרדה או דיכאון. אין הכוונה רק למצב שבו עדיין לא צצה התשובה לשאלה מסוימת, אלא למצב שבו ישנו עיסוק תמידי בשאלה שמעצם הגדרתה אין לה תשובה. וכמובן, מכיוון שאין לה תשובה, היא לעולם לא תימצא, והבהירות, מנוחת הנפש וההקלה שבהתרת הספיקות, לא תגיע. הספק ימשיך לנדנד והסבל יימשך.
מה עושים במקרה כזה?
צריכים להתעלם מזה.
"מה?!" אפשר לשמוע את צרחתם של כל הפוסט-מודרנים, דור המילניום, דור הX דור הZ וכן הלאה.
"האם רק בגלל שאין לך תשובה מספיק טובה, זה אומר שהשאלה שלי לא לגיטימית? הרי ברור שיש לכולם את הזכות המלאה לשאול כל שאלה שרק צצה!"
ואכן, זה באמת נראה לא הגיוני. למה להגביל איזו שאלה ניתן לשאול ואיזו לא? ממתי היהדות מפחדת משאלות? התלמוד הרי מלא שאלות ודיונים! אפילו סדר פסח, בו אנו חוגגים את חירותנו הלאומית והאישית, מתחיל בכך שילדים שואלים את ארבע הקושיות...
אז מה הבעיה עם שאלות?
התשובה היא שישנם שני סוגים של שאלות: יש שאלות שאתה שואל כי אתה רוצה לדעת יותר ויש שאלות שאתה שואל כי אתה לא רוצה לדעת. יש שאלות שבאים בשביל תשובה, ויש שאלות שהם עצמם התשובה. הראשונים מלאים פתיחות והתקדמות, השניים משתקים ומשתיקים. היהדות אינה מפחדת משני סוגי השאלות; פשוט יש לה שתי גישות שונות איך להתמודד איתם.
אם שואלים שאלה במטרה ללמוד, היא ראויה לתשובה, תשובה נכונה, גם אם היא: "אני לא יודע (עדיין)". אם זו שאלה ששואלים כדי ללעוג או לצנן את תהליך ההבנה וההתקדמות, ראוי להתעלם ממנה, שכן היא אינה אלא הסחת דעת ולא מביאה שום דבר חיובי. פעמים שקשה להבחין בין השנים, ואכן זיהוי והתעלמות משאלה לא לגיטימית דורשים אינטליגנציה ואומץ, אולי אפילו יותר ממה שנדרש כדי למצוא את התשובה הנכונה לשאלה לגיטימית.
אנו מוצאים תקדים לכל זה בפרשת השבוע, בשלח [1]. שבסיומה מסופר המפגש של עם ישראל עם עמלק שהגיע לתקוף את העם היהודי לאחר שהשתחרר —בנס— משעבוד מצרים וחצה את ים-סוף. זה היה העם הראשון שתקף את בני ישראל ובזכות זה "זכה" למקום מיוחד לכל הדורות כאויב המושבע של העם היהודי. למעשה, אחד מששת הדברים שהתורה אומרת לנו לזכור בכל עת הוא "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אשר קרך בדרך..."[2].
מדוע מה שעמלק עשה ממשיך להיות כל כך רלוונטי עבורנו אף היום, אלפי שנים לאחר מכן?
חכמינו מסבירים שעמלק משמש כסמל ותזכורת למשהו עכשווי שלא רק אירע בעבר, אלא קורה גם בהווה. למילה עמלק יש את אותו גימטריה (ערך מספרי, כאשר כל אות משמשת כמספר) כמו למילה "ספק", (שניהם 240). וזה לא שיצא כך ששניהם בעלי אותו מספר, זה נובע מכך שמהות מטרתו של עמלק הייתה —וממשיכה להיות— להטיל ספק, לצנן את ההתלהבות שלנו —"אשר קרך בדרך"— כלפי הקב"ה שנבעה מהחוויה המופלאה שעברנו ביציאת מצרים וקריעת ים-סוף.
"מדוע כל כך הרבה התלהבות ממה שהקב"ה עשה?" שאל עמלק. "האם לא הוא זה שברא את כל היקום? עבורו לקרוע את הים —שהוא בעצמו ברא— זה לא משהו שצריך להתרשם ממנו במיוחד", טען.
בא נחשוב רגע: האם אין היגיון בדברי עמלק?, אם אלוקים יכול ליצור את היקום, מה יש לנו להתרשם מ"נס קטן" כמו קריעת הים?
התשובה נמצאת בה"לכן", במטרה, של השאלה. האם בשאלתו רצה עמלק לגרום להם להתלהב עוד יותר ממה שהם חוו או להתלהב פחות? האם הוא התכוון שהם יביטו על הטבע כולו, על הבריאה והעולם עצמו, כנס אחד גדול שהקב"ה ברא וממשיך להוות כל רגע מ"אין ליש", או שהוא התכוון לשכנע אותם שנס יציאת מצרים לא מרשים במיוחד?
אנחנו יודעים את התשובה. ולכן, מאחר שמטרתו הייתה לצנן את התלהבותם, הוכח שהטיעון שלו אינו "שאלה" שמבקשת תשובה אלא "ספק" בלבד, שמטרתו ל"תרץ".
אולי אפשר לסנתז את הרעיון על ידי פרפרזה של כלל מתמטי ידוע: המוצר משנה את ערכם של הגורמים.
במילים אחרות: לפני שמנסים לענות על שאלה כלשהיא, חשוב לדעת מהו ה"תוצר" האובייקטיבי של השאלה ומה תהיה המשמעות של כך. ישנן שאלות שאינן אלא עמדות סובייקטיביות שנקבעו מראש, במסווה של שאלות כנות ואובייקטיביות. וככאלה, הם לא נפתרים על ידי "תשובות" כנות ואובייקטיביות.
כך בכל תחומי החיים, לא רק ביהדות. יש לזה אפילו ז'אנר שלם: "שאלות טעונות". שאלות שלא מחפשות את האמת, אלא באים בכדי להגן על עמדה ודיעה מוקדמת, על ה"אמת" של השואל.
המסר של השבוע הוא: הטל ספק בספק. כשיש שאלה חשובה, תחילה יש לוודא ששווה להשקיע זמן למצוא תשובה. אולי לא ניתן בכלל למצוא תשובה כי בעצם לא מדובר בשאלה. שאלה טובה שכדאי לשאול את עצמנו לגבי כל שאלה היא: האם התשובה לשאלה זו תעזור לי להתקדם או שהיא תמשוך אותי אחורה? שאלות בריאות עוזרות לצמוח ולשגשג; ספקות עמלקיות נועדו לצנן ולשתק. כדאי לנצל את הסוג הראשון ולהתעלם מהסוג השני.
————————
שמות יג, יז-יז, טו.
דברים כה, יז-יט.