בשלח
יש שאלות שמנקרות בראש ללא מענה, העלולות לאכול אותך מבפנים ולגרום לחרדה או דיכאון.
אני לא מתכוון רק למצב שבו עדיין לא מצאת תשובה לשאלה מסוימת, אלא למצב שבו אתה עסוק בשאלה שבאמת אין לה תשובה. ומכיוון שאין לה תשובה, לעולם לא תוכל לנקות את הספק ולהרגיש בהירות והקלה. הספק ממשיך לנדנד ואתה ממשיך לסבול.
מה עושים במקרה כזה? להתעלם!
״מה?!״, ״להתעלם?!״, אני יכול לשמוע את הקול של הצעירים בני דור המילניום, דור הz ודור הx צועקים עליי חזרה:
"רק בגלל שאין לך תשובה זה אומר שהשאלה שלי לא חוקית? יש לי את הזכות לשאול כל שאלה שאני רוצה!"
למה להגביל איזו שאלה אפשר לשאול ואיזו לא? ממתי היהדות מפחדת משאלות? התלמוד מלא בשאלות ודיונים! אפילו סדר פסח, בו אנו חוגגים את חירותנו הלאומית והאישית, מתחיל בכך שילדים שואלים את ארבע השאלות...
התשובה היא שיש שני סוגים של שאלות: יש שאלות שאתה שואל כי אתה רוצה לדעת יותר ויש שאלות שאתה שואל כי אתה לא רוצה לדעת. הסוג הראשון מעצים; האחרון משתק.
היהדות לא מפחדת משני סוגי השאלות; יש לנו פשוט שתי גישות שונות להתמודדות איתם.
אם שואלים שאלה במטרה ללמוד, היא ראויה לתשובה, גם אם התשובה היא "אני לא יודע (עדיין)".
אם זו שאלה ששואלים כדי ללעוג או לצנן את תהליך ההבנה וההתקדמות, ראוי להתעלם ממנה, שכן היא אינה אלא הסחת דעת ואינה מביאה לשום דבר חיובי.
זיהוי והתעלמות משאלה לא לגיטימית דורשים לפעמים אינטליגנציה ואומץ רב אפילו יותר ממה שנדרש כדי למצוא את התשובה הנכונה לשאלה לגיטימית.
אנו מוצאים תקדים לכל זה בפרשת השבוע, בשלח. הפרשה מסתיימת בסיפור המפגש עם עמלק שבא לתקוף את העם היהודי לאחר שעזב - בנס - את מצרים וחצה את הים.
זה היה העם הראשון שתקף את בני ישראל ובזכות זה זכה למקום מיוחד לכל הדורות הבאים כאויב המושבע של העם היהודי.
למעשה, אחד מששת הדברים שהתורה אומרת לנו לזכור כל הזמן הוא מה "עשה לנו עמלק ביציאה ממצרים. 'אשר קרך בדרך'״.
מדוע מה שעמלק עשה ממשיך להיות כל כך רלוונטי עבורנו עד היום, אלפי שנים לאחר מכן?
חכמינו מסבירים שעמלק מייצג לא רק דבר שקרה בעבר, אלא דבר שקורה גם בהווה. למילה עמלק יש את אותו ערך מספרי (240) כמו למילה "ספק", ספקות, ומהות מטרתו של עמלק הייתה - וממשיכה להיות - "לקרר אותנו" מההתלהבות שלנו מה' שנבעה מנס יציאת מצרים.
עמלק אומר דבר פשוט: ״השם ברא את כל העולם והיקום, אז מה ההתפעלות שלכם מנס קטן כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף, זה בעיה בשביל השם לעשות כזה דבר? מה אתם כל כך מתלהבים?!״
הטענה של עמלק היא לכאורה דבר הגיוני מאוד, למה להתפעל מנס קטן, כשאנו מדברים על בורא העולם שברא הכל?
העניין הוא שזה לא משנה אם עמלק צודק בטענה שלו או לא. נכון, השם ברא את העולם ובשבילו לעשות נס כמו יציאת מצרים זה לא משהו גדול.
השאלה היא, מה הוא התכוון בשאלה שלו? האם הוא רצה שהם יקבלו השראה מהטבע - נס מתמיד - באותה מידה או יותר מאשר מנס ספציפי, או שהתכוון לשכנע אותם שנס יציאת מצרים זה לא משהו שצריך להתרגש ממנו?
המטרה שלו הייתה לצנן אותם, להוכיח להם שהטיעון שלו אינו "שאלה" אלא "ספק" בלבד, כנראה אפילו תירוץ.
אולי אפשר להקביל את מה שאני מנסה לומר על ידי פרפרזה לכלל מתמטי ידוע: המוצר משנה את ערכם של הגורמים.
במילים אחרות: לפני שמנסים לענות על שאלה חשוב לדעת מהו ה"תוצר" האובייקטיבי של השאלה ומה תהיה המשמעות של כך.
ישנן שאלות שאינן אלא עמדות סובייקטיביות שנקבעו מראש, במסווה של שאלות כנות ואובייקטיביות. הם לא נפתרים על ידי "תשובות" כנות ואובייקטיביות.
כך בכל תחומי החיים, לא רק ביהדות.
יש לזה אפילו ז'אנר משלו: "שאלות טעונות".
אז הכלי של השבוע הוא: הטל ספק בספק. כשיש לך שאלה חשובה, תחילה ודא שהזמן שלך שווה למצוא את התשובה; אולי אפילו לא ניתן למצוא תשובה כי זו לא באמת שאלה.
שאלה טובה שכדאי לשאול את עצמך לגבי השאלה היא: האם התשובה לשאלה זו תעזור לי להתקדם או שהיא תחזיר אותי אחורה? שאלות בריאות עוזרות לצמוח; ספק בסגנון עמלק נועדו לצנן ולשתק. נצל את הראשון והתעלם מהשני.