פרשת ויגש
הרב אליעזר שם טוב
האם בכי עוזר?
תלוי.
בפרשת השבוע, ויגש, אנו קוראים כיצד יוסף מתגלה לאחיו לאחר כל ה"הצגה" שקדמה לה. על המפגש המחודש עם בנימין אחיו הצעיר, מספרת לנו התורה: "וַיִּפֹּל [יוסף] עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו"[1].
תיאור מרגש ואנושי במאוד, נוגע ללב; אך מה מלמד אותנו הדיוק בפרטים שכל אחד בוכה על צווארו של אחיו?
התלמוד [2] מסביר שהצוואר מייצג את בית המקדש. כשם שהצוואר מחבר את הראש (וכל מה שכלול בו, המוח וכו') לגוף; כך בית המקדש מחבר את "ראש" ו"מוח" העולם —אלוקים— לעולם.
שני המקדשים נבנו בירושלים הנמצא (בחלקו) בתוך שטחו של שבט בנימין בארץ ישראל. המקדש המקדים להם נבנה בשילה, הנמצא בשטחו של שבט יוסף. שלושתם נחרבו בסופו של דבר, מקדש שילה על ידי הפלשתים, בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים על ידי הבבלים, ובית המקדש השני על ידי הרומאים. אם כן, מסביר רש"י עפ"י התלמוד, ברגע הפגישה בין שני האחים, חשו הם בהרס העתידי העומד להתרחש בשטחם, וכל אחד בכה על החורבן שעומד להתרחש בשטחו של השני. יוסף בכה על המקדשים ("צוארי בנימין") שבחלקו של בנימין, ובנימין בכה על המקדש (צוואר) שבחלקו של יוסף. אם כן, בבכיה של כל אחד על צווארו של אחיו, טמון לא רק רעיון פיזית, אלא גם בחינה קוסמית.
השאלה המתבקשת היא: באם כל אחד מהם נועד שחורבן כלשהוא עתיד להתרחשב בטריטוריה של שבטו, מדוע לבכות על זה של אחיו במקום על שלו? מה כואב יותר, כאב השיניים שלך או של אחיך?
וזהו המסר הנהדר לגבי תפקיד הבכי ותועלתו.
בכי הוא דרך של הזדככות עצמי. אנו בוכים כאשר המוח והלב לא יכולים להכיל את הכאב או האושר שאנו חשים. ומפני כן, לאחר בכי בדרך כלל מרגישים הקלה.
אם כן, במקרה ואנו כן יכולים לעשות משהו כדי לפתור את המצב שכואב לנו כל כך, ובמקום זה אנו בוכים, הזיכוך לא יעיל. אולי חשים טוב יותר לאחר מכן, אבל המצב לא נפתר. בכי מועיל רק כאשר אנו כבר לא יכולים לעשות משהו לשפר את המצב.
מתי אפשר לעשות משהו ומתי לא? כשזה מגיע לחורבן האישי שלנו, במקום לבכות על המצב, עלינו לעשות משהו בנידון. לחפש את הפתרון או למצוא מישהו שיכול לעזור לנו למצוא אותו. לעומת זאת, כאשר מדובר בחורבן המתרחש בחייו של אחר על אף כל מה שניסינו לעזור לו, מכיוון שבסופו של דבר זה לא תלוי בנו מה האדם השני יחליט לעשות בחייו, זה הזמן לבכות. אם אנו לא בוכים, זה סימן לחוסר רגישות.
כעת אנו יכולים להבין מדוע כל אחד משני האחים בכה על צווארו —"חורבן המקדש"— של השני. זה לא מועיל לבכות על ההרס שלו עצמו; דרך הפעולה הנכונה היא לעשות משהו כדי למנוע את זה לקרות. דווקא על של השני יש לבכות.
זה גם מסביר מדוע יעקב לא בכה כאשר סוף סוף פגש את בנו יוסף. הזוהר אומר שבאותו רגע הוא קרא את פרשת "שמע ישראל". כל החורבן העתידי הרי עמד להתרחש בשטחו שלו, שכן שנים עשר השבטים היו כולם צאצאיו... עבור יעקב זה לא היה זמן להתאבל או לבכות זה היה העת לעשות משהו כדי למנוע את החורבן: "שמע ישראל" הוא הביטוי האולטימטיבי של האמונה היהודית, וזו הדרך ואנטיתזה לחורבן בתי המקדש.
במציאות, מה שקורה הוא בדרך כלל הפוך. כששואלים אדם מה שלומו, הוא מתלונן. הוא מתלונן על מצבו האישי ומאשים את המצב של המדינה, העולם וכו'. כשאתה שואל מה שלום אדון זה וזה, הוא מתחיל להגיד לך על כל מה שלא בסדר אצלו, ואיך שהוא אשם בגלל שהוא היה צריך לעשות דברים בצורה שונה.
תמיד ברור מאוד מה שמישהו אחר צריך לעשות...
המסר השבועי שלנו הוא: אל תבכה על הבעיות שלך כאשר אתה יכול לעשות משהו כדי לפתור אותן. דמעות טובות כשאתה מזיל אותן כתוצאה מאמפתיה לסבל של מישהו אחר וחוסר האונים לעשות משהו בנידון.
————————————
1. ויגש, מה:יד
2. מגילה טז, ב
(מבוסס על ליקוטי שיחות חלק י', עמ' 147-150)