| פרשת במדבר
| הרב אליעזר שם-טוב
מה עלינו לעשות כאשר אנו לא רואים את תוצאות המאמצים שלנו: האם עלינו להמשיך הלאה, להתקדם, או לוותר ולהרים ידיים?
גם אם אתם אומרים לעצמכם (ולאחרים) להמשיך הלאה, לא לוותר, אף פעם אל תרימו ידיים, אני חושב שכולנו נסכים שלפעמים הדבר הנכון הוא לסגור את הבסטה. לפעמים אי רצון להודות בכישלון אינו מעלה אלא סממן של יהירות וניתוק מהמציאות.
אנו מעודדים ומאדירים התמדה ונחישות; לא לוותר זה מעלה גדולה ונפלאה. השאלה היא פשוט
האם אנו עושים את מה שאנו עושים מפני שאנו מאמינים במטרה הגדולה, בערך שאנו חותרים לכיוונו, או שאנו מאמינים בגדולתנו האישית ורוצים להראות כמה אנו מוצלחים?
במהלך ביקור בצבא ראה תייר מחו"ל חיילים טריים מתעמלים בריצה תחת השמש הקופחת עמוסים בתיקים עמוסי משקל. לאחר זמן, אחת החיילים נפל והתעלף. הוא טופל על ידי הפרמדיקים והורד מהמסלול.
"אני יודע כבר מי הולך הביתה," אמר התייר.
"אתה לגמרי טועה," אמר המפקד. "הוא כנראה יישלח ליחידה מובחרת."
"מה יועיל מי שהתעלף ליחידה מובחרת בצה"ל?" תמה התייר.
"הצבא מעריך מחויבות, נחישות והתמדה. החייל הצעיר הזה הפגין רמה אדירה של עקביות, הוא רץ עד טיפת כוחו האחרונה, כפשוטו, זה מה שאנו צריכים יותר מכל. לגבי הסיבולת האישית והמרחק שהוא מסוגל לרוץ, זה כבר נוכל לשפר באמצעות אימון."
אנו חיים היום בעולם בו ערכו של הפרט, זכויותיו והאינטרסים שלו הם מעל לכל. ואין זה פסול מבחינה יהודית; לכל בן אדם יש ערך שאין לו תחליף. חז"ל כבר אמרו שאין שני אנשים זהים[1], ולכל גבר ואישה יש תפקיד וערך ייחודיים שרק הוא או היא יכול להביא. אבל האם זה מתחיל ונגמר שם? ומה לגבי ערך הקהילה? כיצד מיישבים את הערך של אינדיבידואליזם עם השייכות -- ואף התלות -- הקבוצתית?
הפתרון לשאילה זו נמצא בפתרון לשאילה אחרת: האם השתייכות לקהילה או קבוצה כלשהיא הופכת אותי (האדם הפרטי) לקטן יותר או לגדול יותר; האם זה מחליש אותי כאינדיבידואל או מחזק אותי?
בוא נראה.
פרשת השבוע, במדבר [2], נפתחת בציווי הקב"ה למשה רבינו ע"ה לערוך מפקד האוכלוסין לעם היהודי השוכן במדבר. היו נתונים לרישום: השמות והמניין של כל משפחה ושבט.
הבדל בין השם האישי של האדם למספר האישי שלו הוא, שהשם מבטא את הזהות האינדיבידואלית המובהקת של הפרט בעוד שהמספר מתעלם מהייחודיות שלו, ומדגיש את הדמיון שלו לאחרים ואת השתייכותו לקבוצה.
משכך, הפיכת אדם למספר חסר שם נועדה במקומות רבים על מנת לדכא את חירותו.
אך התורה מלמדת אותנו ששני ההיבטים חשובים באותה מידה והם למעשה משלימים אחד את השני. כאשר אינדיבידואליות באה לידי ביטוי בתוך מסגרת קהילתי, המשמעות והשפעה שלה יכולה להיות הרבה יותר גדולה מכיוון שהוא או היא חלק ממשהו גדול יותר. באותה מידה, הקהילה מתחזקת על ידי הערכת מקומו ותרומתו הייחודית של כל אדם. קשה לבטא זאת בצורה רהוטה יותר מהצורה שחכם המשנה הלל הזקן אמר: "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?" [3].
אם נשוב אל השאלה ששאלנו בהתחלה, האם התמדה ועקביות מהווים מודל להשראה, לאומץ או לפחדנות, הייתי אומר שזה תלוי בסיבה. אם האדם מתעקש ונאחז במשהו בעל ערך אישי בלבד, בהחלט ייתכן שהתמדה בלי לראות תוצאות היא ביטוי לגאווה ופחד להודות בכישלון. מצד שני, אם אנחנו מדברים על מטרה שערכה חורג מהאינטרסים אישיים של אותו האדם אלא בעל משמעות רחבה יותר, הרי התמדה למרות כל סיבה לייאוש היא סימן לחוזק-אופי ואצילות נפש.
תוך כדי כתיבת שורות אלו עולה לי בראש קונפליקט שהייתי עד לו בין בני זוג:
"למה אתה מבלה כל כך הרבה זמן בעבודה וללא מדגיש זמן עבורי", דרשה האישה.
"אני פשוט מעדיף להתמקד במשהו שאני יודע איך להצליח בו במקום לנסות שוב ושוב במשהו שאני תמיד נכשל בו...", הבהיר הגבר.
מה דעתך? הבעל שמנסה שוב ושוב לשמח את אשתו, ונכשל, אם הוא לא מוותר ובוחר להמשיך לנסות, האם זה ראוי לשבח? האם זה מעשה אצילי או טיפשי?
לפי עניות דעתי התשובה היא, שוב: זה תלוי. אם הוא מתעקש לנסות שוב לשפר את זוגיותו רק בדרכו שלו, זה ביטוי לאגו ולקיבעון שלו ואולי סימן לדמנציה, לפי הנוסחה המיוחסת לאיינשטיין: "טירוף זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות"; אבל אם הוא מתעקש לנסות לשמח את זוגתו לפי רצונה היא, זה בהחלט סימן לנאורות.
בעצם, אולי המתכון הזה מרומז בפתגם התלמודי שמצביע בבירור על סדרי העדיפויות ביחסי נישואין: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו" [4].
אז המסר של השבוע הוא:
להתמסר למשימות המניבות תוצאות מוצלחות ולא לנוח על זרי הדפנה, זה אכן ראוי לשבח, אבל זה לא מתקרב לערכו של מי שמתמיד במילוי אחריותו התחייבויות ומחויבויות גם כאשר הוא לא רואה (עדיין) את פרי עמלו.
———————————————
1. סנהדרין לח, א.
2. דברים א, א - מ, כ.
3. פרקי אבות, א:יד
4. יבמות סב, ב. רמב"ם, הלכות אישות, טו:יט.