| הרב אליעזר שם-טוב
| ויקרא
לא, זה לא מאמר על אסטרולוגיה ומזלות; אנו עדיין מחפשים תובנות כיצד להגיע אל חיים שלווים ומאושרים מתוך פרשת השבוע.
אך, אנו כן אומרים ומסבירים לעצמנו, שאנו מתנהגים באופן מסוים, מפני שנולדנו עם טבע זה או אחר. כאילו הדברים בלתי הפיכים.
להבין את הטבע שלנו יכול להסביר לאנשים מדוע יש להם נטיה זו או אחרת, אך זה גם יכול להוביל אנשים לדיכאון כשהם מבינים עד כמה האופי שלהם מסובך וכמה קשה להתגבר עליו. "אני לא יכול להשיג את המטרות שלי כי אני תוקפני או מרדן מדי, אני עקשן או אדיש מדי, אני ביישן או עצלן מדי...".
האם זה נכון שיש אנשים שהם עקשנים, עצלנים או תוקפניים?
לא בהכרח. ברור שיש אנשים שיש להם נטייה לעצלנות, עקשנות או כעס, אבל זה בכלל לא אומר שהם עצלנים, עקשנים או חמומי מוח.
בספר התניא [1] מסביר אדמו"ר הזקן שלכל אחד מאיתנו ישנם שני "נפשות" —שני דחפים— האחת "חייתית" והשנייה "אלוקית".
הנפש הראשונה הנקראת, ה"נפש הבהמית" עסוקה ביצרי ההישרדות הטבעיים שלה; בעוד שהנשמה השניה, ה"אלוקית", שואפת להתעלות אל מעבר לעצמה, להתגבר, לשלוט ולתעל את יכולותיה, על מנת להתחבר עם בוראה.
יש מאבק מתמיד בין שתי הנפשות, ללא ספק, ובזה טמון סוד החיים הגדול: זה לא באג, אלא תכונה. האדם נוצר בדיוק כדי להתמודד עם המתח המתמיד בין להגשים מה שחוש "הבהמי" שלו רוצה לבין מה שדחפי הנפש האלוקית, והמצפון מכתיבים.
באופן טבעי, לבעלי חיים רבים יש כוח פיזי הרבה יותר מאשר לאדם. באם לא שמים גבולות ומעצורים לכוחות אלו, הם מסוגלים להיות הרסניים ומסוכנים במיוחד. אך, כאשר משתמשים בעוצמות אלו, מאלפים אותם, הם דווקא עלולים להיות פרודוקטיביים מאוד. "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" כותב שלמה המלך במשלי [2], אפשר להפיק הרבה יותר על ידי חרישת שדה בעזרת שור מאשר על ידי עמל האדם לבדו.
לכן, אינסטינקטים טבעיים הם לא מה שמגדירים את האדם שבו הם קיימים, אלא היכולות והאפשרויות החיוביות אליהם הוא מנתב את הפוטנציאל שיש בהם.
בואו נראה איך זה עובד.
בפרשת השבוע - ויקרא – הראשונה בספר השלישי[3], שנקרא באותו שם, מתחילים לספר אודות נושא הקורבנות בפסוק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'"[4]. כלומר: כשאדם מעם ישראל ירצה להקריב קרבן, התורה מורה את שעליו לעשות.
ישנה תובנה עמוקה החוזרת ונשנית בתורת החסידות [5], אשר תלוי ועומדת דווקא בבחירת סדר המילים של הפסוק. הרי לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן, מדוע נמצאת המילה "מִכֶּם" לאחר תיאור הפעולה של הקרבת הקרבן, שמשמעותו היא שמקריבים קרבן מבני אדם?! בזה טמון סוד יסודי בעבודת ה'. אם מישהו מכם רוצה להתקרב ולהתחבר להקב"ה, "מִכֶּם" היא הקרבן, זה אמור להתחיל ממך, מפנימיותך.
למה ואיך מתקרבים להקב"ה ע"י הקרבת בהמה? גם: האם דיני הקרבת הקורבנות הם רלוונטים היום שאין לנו בית המקדש?
הרמב"ן [6] מסביר שעל האדם לחשוב שכל מעשי הקרבת הקרבן הגשמי היו אמורים להיעשות בו, ושהקב"ה ברחמיו הורה להקריב את הבהמה במקומו על מנת לכפר על חטאיו. אך רבי שניאור זלמן מליאדי —מייסד חסידות חב"ד— לוקח את זה לשלב קדימה יותר:
כאשר אדם רוצה להתקרב להקב"ה, פנימיות הרצון של אדם להקריב קרבן היא רצונו להתקרב לה'. וזאת הוא עושה כאשר הוא בעצמו מלווה את הקרבן באופן אישי. כל הפרטים המפורטים בתורה לגבי הקרבת הקורבנות במשכן מייצגים גם מקבילות רוחניות בתהליך הקרבת הנפש הבהמית האישית.
לדוגמה: במקדש ניתן היה להביא קורבנות מבעלי חיים של בקר, עיזים וצאן. שלושת סוגי החיות הללו ואופיים מייצגים שלושה מאפיינים אנושיים המאתגרים את הצמיחה הרוחנית של האדם:
תוקפנות (שור), עקשנות (עז) וכניעה (כבשה).
יש כאלה שבדומה לשור, יש להם אופי מרדני ותוקפני שמוביל אותם לאתגר באגרסיביות כל סמכות לרבות —או אולי במיוחד— את סמכות בורא עולם ותורתו.
ישנם העקשנים כמו עז, שאינם מעוניינים לצאת מאזור הנוחות שלהם ויהי מה; הם כה טבעים ומשוקעים בהנהגתם, שכמעט ובלתי אפשרי להזיזם ממקומם.
אחרים הם כמו כבשים — מלאי ענווה וכניעה, אינם עומדים על שלהם ומוותרים בקלות על בחירתם החופשית וחשיבתם העצמאית לטובת תכתיבי הטרנדים הפופולריים; נכנעים ללחץ חברתי מבלי להתריס או לאתגר את עצמם.
כדי לחיות את החיים בצורה מקסימלית, יש להשתלט על ה"חיה" שבפנים, על ה"בהמה" הפנימית שבנו ולנצלה. ולשם כך צריך להכיר ולהבין את טיבה, לקבוע מה ניתן ומה יש לעשות כדי לפתח ולנצל את הפוטנציאל החיובי שבה.
הדבר מאוד נכון גם ברמה המעשית. אם מישהו נותן לך חיה במתנה, לא תעריך את שוויה וערכה מבלי לקבוע קודם באיזה סוג של חיה מדובר: אם זו פרה, ניתן לחלוב אותה, אם זו כבשה, אנו יכולים לייצר צמר.
הדבר נכון גם לגבי החיה הרוחנית שקיבלת: אם זה שור, ויש לך אופי תוקפני, המשימה שלך היא לאלף ולתעל יכולת זו לטובה; להשתמש באגרסיביות שלך כדי להגן על ערכים באומץ.
אם אתה הטיפוס היצירתי הסורר, בועט במוסכמות ומורד במערכות, המאתגר את הסביבה בעקשנות, ניתן להשתמש ביצירתיות זו כדי למרוד בתכתיבים חסרי תועלת ומיושנים ולהחליף אותן במשהו טוב יותר. ואם, כמו הכבשה, יש לך אופי פסיבי, כדאי לאמץ סביבה ומערכת בריאה שבה תוכל לתרום למטרה גדולה וכללי יותר, לעשות טוב לעולם.
גם לעקשנות יש ערך רב ברגע שהיא מיושמת במקום הנכון ולמטרה טובה.
אם אנו רוצים להגשים את משימת חיינו שלשמה נוצרנו, לא נוכל להתעלם מהחיה הפנימית שלנו. עלינו להכיר בה, לאלף ולתעל אותה. לזהות ולהבין אותה היטב, לקבוע אם זה "שור", "עז" או "טלה", לא במונחים אסטרולוגיים, אלא במונחים שהסברנו. לאחר מכן עלינו "לשחוט" אותה, ובכך להסיר את כוח החיים העצמאי שלו, כדי שנוכל להיות האדון ולא העבד שלה.
בסופו של דבר, הקורבן נשרף על המזבח. ברמה האישית, הפיכת הבשר לאש פירושה סובלימציה של האינסטינקט החייתי ושימוש בו כאמצעי לרומם את עצמנו מבחינה רוחנית, כך שנוכל להשפיע על העולם הסובב אותנו לטובה.
המסר של השבוע הוא: אל לנו לפחד מהאינסטינקטים החייתיים שלנו, לא משנה כמה אימתניים הם עשויים להיראות; הם פה כדי לעזור לקבוע את המשימה הספציפית שלנו בחיים. עם משמעת, התמדה וסבלנות נצליח להשתלט עליהם, ובכך להשיג הרבה יותר ממה שהיינו יכולים בלעדיהם.
————————
מהפרק הראשון והלאה.
משלי יד, ד.
ויקרא א, א – ה, כו.
שם א, ב.
ראה לקוטי תורה ויקרא ב, א.
ויקרא א, ט.