| ויקהל-פקודי
| הרב אליעזר שם-טוב
אף למי שאינו פרפקציוניסט או סובל מתסמונת OCD, ייתכן שיחווה אכזבה כאשר תוכניות לא מתקדמות והולכים בדרך שרוצה ומדמיין. אם עבור הראשונים זהו סבל, הרי עבור האחרים הוא כאב, ואיך מתגברים או מתרוממים מעל מצבים בלתי-נמנעים שכאלו?
מקום טוב להתחיל הוא לשוב ולבחון מפעם לפעם כיצד אנו מגדירים את המטרות שלנו.
האגדה מספרת על אדם שמאוד רצה לדעת מה תפקידו בחיים. הוא התפלל וביקש שמן השמים יגלו לו מהי מטרתו ותפקידו בחיים. לאחר תחנונים הוא קיבל את תשובתו. קול ברור ועוצמתי הגיע לאוזנו: "אתה רואה את ההר מול ביתך? אני רוצה שבכל יום במשך חצי שעה תלך ותדחוף אותו".
מלא אנרגיה והתלהבות התחיל האדם למלא את המשימה האישית שהוא קיבל מן השמים: להזיז את ההר.
כך עשה בכל בוקר, מלא שמחה על האפשרות הנדירה שהוא קיבל – לדעת מה היא מטרת חייו.
לאחר חודש של עבודה יומיים, ההר לא זז, והחכם שלנו מלא אכזבה. "כנראה אלוקים נתן לי את המשימה הזו בשביל להתפטר ממני. הוא לא באמת חשב שאני יכול להזיז הרים", הוא בכה מצער.
"למה אתה בוכה?" שאל הקול מן השמים.
"ריבונו של עולם! אני לא מצליח לעשות את המשימה שנתת לי. ההר לא זז!"
"ומי אמר לך שזו היתה המטרה?"
"אם לא נועדתי להזיז את ההר, אז למה ביקשת ממני לדחוף אותו כל יום במשך חצי שעה?"
"תסתכל על השרירים שלך! חודש שלם עשית התעמלות, אתה לא מרגיש יותר טוב? זו הייתה המטרה שלי!"
בפרשיות שאנו קוראים השבוע —ויקהל-פקודי— [1] אנו קוראים איך עם ישראל ביצע בפועל את כל ההוראות המסובכות שקיבלו מהקב"ה אודות בניית המשכן במדבר.
הפרשיות מלאות בסיכומים וחישובים בפרטיות על כל הנעשה. יש להבין: הרי לפני מספר פרשיות (תרומה, תצוה) – כאשר ה' ציווה אותם לבנות את המשכן – קראנו כבר את כל הפרטים הללו. אז למה לחזור עליהם שוב? היה אפשר לומר בקיצור ״ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה׳ את משה״, וככה היה חוסך הרבה פסוקים בתורה שלכאורה לא מוסיפים שום דבר חדש!
הרבי זי"ע מסביר שאכן ישנם שני סוגי משכן. יש את המשכן בכח שה' ציווה לבני ישראל לבנותו ויש את המשכן שבני ישראל בנו בפועל. המשכן הראשון שתואר על ידי ה' הוא המושלם, ומעשי ידי אדם לעולם לא יצליחו להגיע לשלימות שכזו. מדוע, אם כן, ביקש מאיתנו לבנות לו בית שאף פעם לא יהיה כמו הבית שהוא חשב עליו מראש?
התשובה היא פשוטה. הקב"ה מעדיף את המשכן ה"בלתי מושלם" שיצר האדם בדיוק בגלל מה שהוא מייצג: המאמץ של האדם למלא את רצון בוראו.
מעניין מאוד איך שזה משתקף בעולם הזה הגשמי והחומרי: התמונה הכי יקרה בעולם נמכרה עבור 10 מיליון דולר, בערך. וכמה עולים ציורים של אמנים מפורסמים? מאות מליונים! מדוע? אף שהתמונה מדויקת יותר מהציור, שכן היא ממש כמו מראה של המציאות, הרי הציור הוא יצירה אנושית. הנוף עבר דרך עדשתו, נשמתו, ידיו וכשרונו של הצייר, ועל זה שווה לשלם הרבה יותר, ממה שתועד ע"י מכונה.
כך גם לגבי כל אתגר עימו אנו מתמודדים. ה' לא רוצה שנעשה דברים כפי שהוא יכול לעשות, אלא כפי שאנו יכולים. הוא אינו דורש מאיתנו שנהיה שלמים, אלא שנשתלם, שנתגבר על החסרונות שלנו, שנשתמש בכלים שהוא נתן לנו לעשות את המקסימום שלנו. אם התוצאה של המאמצים שלנו היא מספיק טובה בשביל בוראנו, למה שלא תהיה מספיק טובה עבורנו?
יש עוד נקודה: היכולת לייצר רעיונות טובים לא בהכרח אומר שיש לנו את היכולת להוציא אותם לפועל. מדובר על שני כשרונות שונים מאוד. שני "סיפורים" שונים. קשיים לבצע רעיונות המבריקים אינו סיבה להיות מדוכא. זה רק אומר שאנו מצליחים בייצור, ועכשיו עלינו למצוא מישהו שיש לו את הכישורים לביצוע שחסר לנו, ויחד להשיג את מה שאף אחד מאיתנו לבדו לא היה מסוגל. כמובן, בשביל לצאת לחפש מישהו שיכול לעזור לנו, צריך לעשות משהו ממשי, ועבור כמה מאיתנו אפילו זה ייראה כמו משימה אדירה... אז, פשוט צריך לחפש מישהו שיכול לעזור לנו לחפש או שיכול לעזור לנו לצאת מהמצב שמקבע אותנו מלזוז קצת..
המסר של השבוע הוא:
על מנת לדעת האם אנו מצליחים או נכשלים, האם דברים מסתדרים או מסתבכים, ראשית עלינו לדעת מה הייתה המטרה מלכתחילה. אם אנו לא בטוחים מה התכלית, למה להניח שהיא לא מומשה?
לא נועדנו להיות כל-יכול. נועדנו לבטא את היכולות שלנו.
—————————
שמות לה, א – מ, לח.