כי תצא
הרב אליעזר שם-טוב
אחת התוצאות של חרדה ומצוקה היא שיתוק. מנקודת המבט שיש לאדם בכל אחד משני מצבי הנפש הללו לא ניתן לראות את האפשרות להצליח באתגר שלפניו. התוצאה של פרספקטיבה זו היא נבואה שמגשימה את עצמה והאדם לא מצליח דווקא בגלל שלא קם להילחם.
קשה למי שנמצא בתנאים האלו לחשוב על האפשרות של מציאות אחרת. הוא קורבן של התבניות הקבועות בנפשו. ה"מבצר" שבנה כדי להגן על עצמו מפני האפשרות של כישלון הופך בסופו של דבר לבית הכלא שלא מאפשר לו להצליח.
איך יוצאים מהמלכודת הזו?
הפסוק הראשון בפרשת כי תצא [1] מציע פתרון: "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך..." כאן טמונה ההבנה שבכדי שאלוקים ימסור בידך את האויב, אתה צריך לצאת ולהילחם בו. כל עוד אתה נשאר חבוי ומוגן, ספון בנוחות בתוך המבצר הנפשי שלך, אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו לא יוכל לעזור לך לכבוש שום דבר.
והאויב הראשון שאתה צריך להתמודד מולו הוא האינטליגנציה שלך. התובנות האישיות שלך על דברים הם שיכולים לעכב אותך יותר מכל. זו לא כל כך המציאות עצמה כמו התפיסה שלך לגביה שתגרום לבלימה או לחילופין להתלהבות לצאת ולהתמודד עם האתגרים שאתה רואה לפניך. יש לך אם כך שתי אפשרויות: לחתור לשינוי התפיסה שלך או להתעלם ממנה ולפעול. אם אתה חושב שהצלחתך תלויה בך, הדבר הכי נבון יהיה לעבוד כדי לשנות את התפיסה שלך, ולהחליף את הפחד בביטחון. אבל, אם אתה מבין שהצלחתך אינה תלויה בך אלא בהקב"ה, אתה יכול להתקדם קדימה מבלי לתכנת מחדש את תפיסת ה"מציאות". אתה יוצא לעשות את מה שאתה צריך לעשות, סמוך ובטוח שבכך שתעשה את המקסימום הנדרש כדי לעשות טוב המאמצים שלך יוכתרו בהצלחה.
לפעמים אדם משותק מעצם המחשבה על כמות המשימות ותחומי האחריות העומדים בפניו. מה שיכול לעזור להירגע מעט זו המחשבה על ההרגשה שתהיה לנו אחרי שנגשים ונמלא אותם. הסיפוק ממחיקתם מרשימת המטלות והתועלת שתתקבל לאחר השלמתם ישמשו כמוטיבציה להתמיד בתהליך המפרך של הגעה לקו הסיום. במילים אחרות, ניתן להסתכל על משימות כקרבות או כהזדמנויות להצלחה והישגים.
יש פרט בבחירת המילים של הפסוק שמוסיף אלמנט משמעותי. כתוב: כי תצא למלחמה על אויבך. לא נאמר נגד אויבך אלא על אויבך.
גדולי החסידות מסבירים שבביטוי הזה טמון סוד גדול לגבי הדרך לנצח במלחמה האישית: צאו בביטחון בתוצאה מוצלחת.
אם אחד יוצא למלחמה "נגד" אויבו, במחשבה שיש שוויון בין הכוחות הלוחמים זה בזה, הוא לא בהכרח ינצח, מכיוון שהוא כל הזמן מטיל ספק אם יצליח, ושוקל שוב ושוב את טיב בחירותיו. אך, כשיוצא בטוח בעליונות "הנשק הסודי" שלו, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
מהו אותו "נשק הסודי" שיכול לתת לנו ביטחון שנצליח בקרבות הפנימיים האישיים שלנו?
שכנוע פנימי.
כשיוצאים להילחם למען מטרה צודקת, לא מוותרים עד שהמטרה הושגה. לעומת זאת, אם אדם נלחם על משהו מסיבות אישיות, הוא ינטוש את שדה הקרב כשירגיש שהמאמץ לא משתלם.
אני נזכר בשאלה ששאלו את אחד מאלופי צה"ל לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים: האם היה זה נס או שמא תוצאה טבעית של הנסיבות?
"זה היה שילוב של ניסים וטבע", הוא ענה. "הנס היה שהצלחנו להגן על עצמנו מפני כל כך הרבה צבאות ערבים. הדבר ה'טבעי' היה שהקב"ה עזר לנו; למי הוא יעזור, לאויבינו?"
התלמוד [2] מביא אימרה של ריש לקיש המבטאת את כל הנושא הזה בכמה מילים: "הבא לטמא פותחין (מאפשרים) לו; הבא ליטהר, מסייעין בידו" [3]. במילים אחרות: כאשר אדם בוחר בדרך אנוכית, הקב"ה אינו מתערב ונותן לו ללכת בדרכו ולשאת בתוצאות בחירתו. לעומת זאת, אם אדם בוחר להתאמץ להתגבר על דחפיו ו"לטהר" את עצמו, לא רק שיכול לעשות זאת, הוא גם נהנה מסיוע מיוחד המקנה לו יתרון. אם הוא עושה את מירב המאמצים לעשות טוב, הוא יכול לסמוך על הניצחון כי הקב"ה ילווה אותו ויעזור לו.
הכלי של השבוע הוא: אם מנקודת המבט שלך האתגר נראה בלתי עביר, צא ממקומך, תגביה את עצמך, ותוכל לראות פרספקטיבה אחרת לגמרי.
————————————————
דברים כא,י - כה,יט
. יומא לח,ב
אימרה זו זוכה לתהודה רבה עוד יותר כאשר נלקח בחשבון סיפורו האישי של ריש לקיש. בתחילה הוא היה גלדיאטור וראש כנופיית שודדים. כתוצאה ממפגש עם רבי יוחנן הוא נטש את דרכיו הישנות וקיבל על עצמו חיים של לימוד תורה, והפך לאחד מגדולי חכמי התלמוד. (בבא מציעא, פד,ב)