י
אליעזר שם-טוב
חיי שרה
שנה חשיבה מוכרת בקרב הדור המתבגר, אשר הותרנו את נעורינו המאושרים והמלהיבים מאחור, ואנו נעשים זקנים, איטיים ומשעממים – מה שמוביל לתחושות עצבות, חוסר חשק ודיכאון.
רבים אף מוציאים הון תועפות על דיאטות, קרמים ופעולות כירורגיות כדי לנסות לעכב את תהליך ההזדקנות או לפחות להסוות את השפעותיו על הגוף האנושי.
מה נוכל לעשות בכדי לא להרגיש כה רע כאשר אנו מבחינים במה שנראה לנו כחיים החומקים לנו בין האצבעות?
ננסה לדלות פרספקטיבה מתוך פרשת השבוע: חיי שרה.
ראשית, עלינו לציין שהפרשה נקראת "חיי שרה" למרות שהיא מדברת למעשה על מה שקרה לאחר פטירת שרה אמנו. החל מאבלו של בעלה אברהם אבינו; המשא-ומתן שקיים על מנת לרכוש חלקת קבורה משפחתית, המשך חיי אברהם ויצחק וכלה בנישואי בנה יצחק.
האם אין זה פרדוקסלי – לקרוא לסיפור העוסק במה שקרה לאחר מותה, בשם "חיי שרה"?
טמון פה מסר נהדר עבורנו:
יש הבדל גדול בין " חיים" לסתם "קיום ". "צדיקים במיתתם קרויים חיים", אומרים חכמינו, ואילו "רשעים בחייהם קרויים מתים". כלומר, להיות נחשב לאדם חי אינו מספיק לנשום, לאכול או זה שכל הפונקציות הביולוגיות פועלים בצורה מיטבית. זהו אדם שרק קיים, כתוצאה מזה שעובדת קיומו לא עורער עדיין. אלו הם אכן הקריטריונים לקביעת חיי הצומח והחי; אך מה שמגדיר את חיי האדם היא ההשפעה החיובית שיש לו, מעבר להישרדותו האישית ולתועלת שצומחת לו.
ככל שיש לאדם השפעה חיובית יותר, כך חייו משמעותיים ואיתנים יותר. ומשכך, אותם אנשים שהשפעתם נותרה אף לאחר אי-קיומם הפיזי, חייהם לא הסתיימו. לעומת זאת ישנם אנשים שעוד בעודם בחיים אינם משפיעים על אף אחד מלבד על עצמם, לא חיים; בקושי אפשר להחשיבם כ"קיימים".
מתי נוכל לדעת אם אדם באמת "חי", או שהוא פשוט "קיים"? לעתים קרובות זה מתברר לאחר שהוא או היא, נעלמו פיזית. מי מושפע מהיעלמותו? עבור מי המעשים שעשה והדברים שאמר במשך ימי חייו עדיין רלוונטיים?
במקרה של שרה, ההשפעה האמיתית של חייה לאחר פטירתה ניכרים היטב. למרות שהיא כבר לא הייתה שם פיזית, הערכים שהיא הקימה בחייה עדיין היו רלוונטיים. הם לא הסתיימו בהסתלקותה מהעולם. ההיפך הוא הנכון, לאחר פטירתה אפשר היה לראות ששרה לא רק הייתה קיימת 127 שנים, אלא היא חיה אותן במלואן; היא הפיחה בחייה חיוניות שהתעלתה מעל קיומה הגופני.
כיצד יכולים גם אנחנו לחיות את חיינו בצורה שתימשך ותשפיע זמן רב לאחר שקיומנו הפיזי יעלם?
אפשר להפיק הסוד מהאופן שבו מתארת התורה את ימי זקנתו של אברהם, בעלה של שרה: "ואברהם זקן, בא בימים".
זהו מקור הביטוי "בא בימים", לתאר אדם מבוגר, אך חכמינו מפרשים את המילים "בא בימים" כ"בא עם הימים שלו". הרעיון הוא שכשהגיע אברהם לגיל מבוגר של מאה שבעים וחמש שנים, הצליח להצדיק כל יום בחייו ולהראות את האיזון החיובי שנותר. כל יום בחייו הגשים את מטרתו; לא היה יום חסר תועלת בחייו. לא היה יום אחד שהוא לא חי אותו במלואו. הוא ממש היה שם ו(כתוצאה מזה) הביא אותם אתו.
במילים אחרות: אברהם לא היה אדם עתיק, אלא אדם ותיק.
זה גם מסביר מנהג משונה: חגיגת יומולדת. מה טעם יש לחגוג את הזמן שחלף, אם כל שנה עוברת אומרת שאנו קרובים יותר לסוף?
התשובה היא שכל שנה שחולפת לא בהכרח מסמלת שנה שנפחתה; זו יכולה להיות גם שנה שנוספה. זה תלוי באם השנה היתה שנה שחלפה לה או שנה שהושקעה. אם אנו מבלים את חיינו, חיים אותם כשהמטרה המרכזית היא להפיק מהם הנאה ותועלת אישיים, אז אכן, כל יום שעובר מפחית את הימים שבהם נותר לך להנות.
אם אנו בוחרים, לעומת זאת, להשקיע את הימים, אם אנו מחפשים ומנצלים כל הזדמנות לתרום משהו בעל ערך כדי לשפר את חייהם של אחרים, אז להיפך – כל יום של חיינו מצטבר ומשאיר מורשת הולכת וגדלה.
כל בוקר, במהלך חיינו הפעילים, עלינו לשאול את עצמנו: האם היום החדש יתווסף לחיי או ייחסר מהם? התשובה תהי' תלויה במה שנבחר לעשות בו; אם ננצל אותו רק כדי להוציא ממנו משהו אישי וארעי, או נצליח להפיק ממנו משהו בעל ערך אמיתי ומתמשך.
הקמטים שמופיעים בפנים הם טבעיים. הם לא תלויים בנו. מה שכן תלוי בנו זה רק האם הם יסמלו בלאי או עושר ושובע.