|
| פרשת שמיני
| הרב אליעזר שם-טוב
קשה מאוד לא להיות בלחץ כשנראה שדברים יוצאים משליטה. ישנם כאלו שרק קריאת החדשות מובילה אותם לתחושה פנימית שזהו, הכול יצא משליטה, זה רק הולך להדרד מפה. אחרים חשים כך רק בעת צוקה, וישנם שחשים כך כשנתקלים בבעיה שהם לא ראו אותה צצה. יהיה מי שיהיה. עלינו להתמודד עם זה, השאלה היא: איך?
נתחיל בניתוח הנחת היסוד: האם הדברים באמת יצאו מכלל שליטה?
במקום ללכת סחור סחור, נתקוף את העיקרון עצמו: אולי באמת שום דבר לא השתנה, ואנו פשוט מסתכלים על דברים לא נכון?
הרי ברוב המקרים, ואולי בכולם, שום דבר בעצם לא השתנה. הדבר היחיד שהשתנה הוא תחושת הניבוי שלנו. שום דבר לא היה בשליטתנו לפני, ועדיין זה כך כעת: הכל בשליטה; פשוט לא בשליטתנו.
איך זה עוזר להפחית חרדה ומצוקה?
הנה איך.
אם נתאר לעצמנו שהכל באמת אכן תחת שליטתנו, זה יהיה נטל ואחריות בלתי אפשריים. איך נוכל לישון בלילה? עכשיו כשאנו יודעים שהכל בשליטה, רק לא בשליטה שלנו, נוכל להפסיק לדאוג למה שמחוץ לתחום שלנו, ולהתחיל להתמקד במה שכן בהישג ידינו.
אחד היסודות של היהדות (ובא אל קידמת הבימה בתורת החסידות) הוא תפיסת ההשגחה האלוקית. כלומר, ההבנה, והפנמה עמוקה, שכל מה שקורה בעולם נמצא בשליטת בורא עולם. הכל. לגמרי.
שלא נבין לא נכון: מחשבה זו מסוגלת להוביל לרפיון: אם ה' עושה הכל, מקים ומבטל, מעלה ומוריד, בין אם אני עושה משהו בנידון ובין אם לא, מדוע שבכלל נתאמץ?
התשובה היא: אכן ה' עושה את מה שהוא רוצה, אבל אחד הדברים שהוא רוצה יותר מכל הוא שנשתתף עמו בפעולה הזו של ניהול העולם. החרישה והזריעה תלויים בנו; גשם וצמיחה תלוי באלוקים. אם ה' ישלח גשם ולא חרשנו וזרענו את שדנו — יהי' לנו שלולית גדולה ויפה.
חוקי הטבע אינם מתחרים באלוקים ואין שום הכרזת מלחמה ביניהם; הרי הם היצירה שלו, והכלים שדרכם הוא עובד. לאחר שנעשה את הצעדים הטבעיים שבכוחנו, כפי שהוא ביקש, אנו מעבירים את המושכות אליו בבטחון שהכל יתנהל על צד היותר טוב, והמאמצים שלנו יוכתרו בהצלחה.
אם נצלול פנימה אל מרחב ההיגיון הפנימי של רעיון זה, נבחין שהוא טוען למעשה שההשגחה האלוקית אינה כללית, אלא פרטית, על כל אדם, כל פעולה, כל מקום וזמן ובכל מצב. אמת, כמה מההוגים היהודים הגדולים לא דיברו על השגחה אלוקית על כל פרט בקיום אלא על השגחה כללית יותר, שרק לגבי המין האנושי ישנה השגחה מפורטת עם התמקדות בכל ההתרחשויות של כל יחיד. אך, מייסד החסידות, הבעש"ט, לימד שכל פרט ופרט, כולל איך ומתי נושר עלה בודד מהעץ, מתי הוא מתנתק מהעץ בסתיו והיכן הוא נוחת על האדמה — גם זו נפעלה על ידיו בהשגחה פרטית על מנת למלא תפקיד מסוים. אין צירופי מקרים.
על מה מבוססת הפרספקטיבה הזו?
רבי שניאור זלמן, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, מציין כי תובנה זו קודמת אלפי שנים לפני הבעש"ט: בתלמוד[1], ישנו דיון אודות אחד מסוגי העופות —הקורמורן— אשר בפרשת השבוע, שמיני[2], מוזכר כעוף שאינו כשר לאכילה[3].
התלמוד מספר שבכל פעם שרבי יונתן היה נתקל בעוף הקורמורן הזה היה מזכיר לו את הפסוק: "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה"[4]. מדוע?
רש"י מסביר, שעוף זה —הצולל את מעמקי הים לדוג דגים לתזונתו— מדגים כיצד משפט שמים נעשה אף בעמקי תהום הים. כאשר ישנו דג שהגיע זמנו לסיים את חייו; הרי העוף שטס בשמים משמש כשליח על מנת
לקיים את רצון ה' ולאוכלו.
מכאן, מסיק רבי שניאור זלמן, נראה אשר אפילו מותו של דג ספציפי ומאכלו של עוף מתוזמן על ידי הקב"ה. ממקרה ספציפי זה אפשר ללמוד על הכלל כולו.
הבנה זו, אשר שום דבר לא קורה במקרה, ושאף אחד לא מת לפני זמנו —בתנאי שהוא או היא לא יחשפו את עצמם לסכנה בצורה לא אחראית, תוך הסתמכות על ניסים וזכויות מיוחדות— עוזרת להפחית את החרדה בצורה משמעותית. כמו שאומר הפתגם: כאב אינו תלוי בך; סבל כן.
המסר השבועי שלנו הוא: תדאג למה שתלוי בך; תן להקב"ה לדאוג לכל השאר. כפי שכתב ידידי הרב אהרן שליט"א מוס, בתחילת הקורונה —לא תקום פעמיים צרה—: כשאתה רוחץ את ידיך, זכור שאתה בידיים טובות.
(מבוסס על ליקוטי שיחות, כרך ז, עמוד 63)
———————————
חולין סג, א.
ויקרא ט, א – יא, מז.
ויקרא יא, יז.
תהלים לו:ז