פרשת יתרו
הרב אליעזר שם טוב
הקנאה היא מידה רעה. לא רק רע כמושג בפני עצמו, אלא עושה רע לאדם המקנא בעצמו, זה פשוט רגש לא נעים. וכשהיא מופעלת בפול-ווליום, קנאה על סטארוידס, היא משגעת ומעיפה את הראש ממש.
הבעיה עם קנאה היא, שקשה להתעלם ממנה. נכון, ברוב מן המקרים אנו לא נמצאים במצב מטריף של קנאה הגורמת לנו לעשות מעשים הזויים, אבל עדיין, הקנאה קיימת. במיוחד כשהדרך שלנו למדוד הצלחה וערך עצמי הוא על פי הרכוש שצברנו, הרכוש הפיזי והרכוש המנטלי, הרי תמיד יהיה מישהו שיש לו משהו שלי אין. קשה להיות מרוצה ומאושר, כשאני רואה אצל אחרים דברים שכמו צועקים לי: "מה אתה שווה אם אין לך אותי?"
אז איך נלחמים בנטייה זו? האם ישנה דרך להיות מאושר מהחיים כאשר הפייסבוק, האינסטגרם, טוויטר וטיקטוק (יש עוד?) ממשיכים להראות לי איך אחרים חיים חיים שאני רק יכול לדמיין עליהם?
אז דבר ראשון צריך לדעת, יש דרך. בא נלמד עליה בפרשת השבוע, פרשת יתרו [1], בה אנו קוראים את עשרת הדברות המפורסמות, שהאחרונה שבהם היא "לא תחמוד".
ההנחה הגיונית שלנו, ולא כאן המקום להתווכח עליה, היא, שאם הקב"ה, בורא העולם והאדם, אומר לנו לא לחמוד, הוא גם נתן והראה לנו דרך לא לחמוד, כי למה שיבקש ויורה לנו לחיות עם ציווי בלתי אפשרי?
אז דבר ראשון נקרא את הציווי עצמו, כי לפעמים התשובה טמונה איפשהוא בשאלה עצמה:
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" [2].
עכשיו אם נעשה ניתוח ספרותי לפסוק, אנו יכולים לשאול שאלה קצת טכנית: אם בסוף הסיכום של הפסוק הוא שאסור לנו לחמוד "כל אשר לרעך", כל מה שיש לו, אז למה צריך לפרט בתחילת הפסוק דברים ספציפיים?
שמעתי פעם הסבר שאומר משהו כזה: הדרך להפסיק לחמוד ולקנא במישהו, היא להסתכל עליו בפרספקטיבה נכונה. לא להביט רק על הרכב או העבודה של החבר, אלא על כל מכלול חייו. האם אתה באמת רוצה להחליף חיים לגמרי עם החבר שלך עם כל מה שזה כולל? הבעיות והאתגרים שלו מגיעים יחד כעסקת חבילה עם ההטבות והרכשים שלו. האם אתה רוצה להחליף? אתה הרי בכלל לא יודע מה הוא עובר; אולי יש לו בעיות שאתה בכלל לא יכול לחשוד? [3]
אני יכול לדמיין כמה אנשים קינאו במסוק הפרטי של קובי בראיינט, עד שהם ראו מה קרה לו כתוצאה מכך...
יש, למעשה, שני סוגי קנאה, אחד חיובי ואחד שלילי.
הקנאה שדוחפת אותך להתעלות על עצמך, להתקדם, להתאמץ קצת כדי להשיג את אותו הדבר שאתה מעריץ אצל מישהו אחר, היא בסדר. "קנאת סופרים תרבה חכמה"[4], אומר התלמוד. אבל הקנאה שמרסקת אותך בגלל שאתה מרגיש כישלון גמור, רק כי אתה לא כמו פלוני שיש לו כל כך הרבה הצלחה בחיים, היא לא רק חטא, היא פשוט טיפשית. לכל אחד יש את מה שהוא צריך כדי למלא את הייעוד שלו בחיים, ואם אין לו עדיין את מה שהוא צריך, זה יגיע אליו בזמן הנכון.
אני נזכר באנקדוטה שסיפר ר' שלום מרדכי שיחי' רובשקין שריצה עונש לא מוצדק כלל בכלא, תוך שהוא מקבל בכל יום שקי דואר עם מכתבי תמיכה מכל העולם.
היו אסירים שלא קיבלו דואר והם קינאו בו בגלל זה. בכלל, זה לא רעיון טוב לטפח קנאה בכלא. אז הוא חשב על פתרון: כשהגיע זמן חלוקת הדואר, הוא לקח את כל הדואר שלו ונתן אותו לאסיר שחש שמקנא בו. "הנה", הוא אמר. "אתה יכול לקחת את הדואר שלי, נמאס לי מכל הדואר". האסיר המקנא דווקא התלהב והחל לפתוח את המכתבים. תוך כמה דקות נעלמה הקנאה שלו. כל המכתבים נכתבו ביידיש או בעברית והוא לא הבין מילה. מה יועילו לו מכתבים כתובים בשפה שהוא לא מבין?
כל אחד מקבל את החבילה שלו, בשפתו, בהתאם לצרכיו. זה לא יועיל אם נקבל משהו שלא יעזור לנו, או שנקבל את זה במקום משהו אחר שאנו מעריכים. האם אנו יודעים את המחיר שנשלם על מה שכל כך נראה מפתה?
המסר שלנו השבוע הוא: אם אתה רואה שלמישהו יש משהו שאין לך, זה לא סיבה לנדודי שינה. יש להם דברים בחיים שלהם שאתה בכלל לא רוצה, ויש לך דברים שלמישהו אחר אין והיה מת לקבל. לכל אחד יש את מה שהוא באמת צריך.
עצה טובה: אם אין לך את מה שאתה אוהב, נסה לאהוב את מה שיש לך.
__________________________
1. שמות יח, א – כ, כג.
2. שמות כ, יג.
3. מצוטט במקומות רבים, אני עדיין מחפש את המקור הראשוני.
4. בבא בתרא כב, א.