פרשת תולדות
הרב אליעזר שם-טוב
לעתים קרובות מדי אנו חשים חוסר סיפוק, למרות ההישגים הרבים שלנו. "כן, אני יודע שעשיתי טובה לזולת, אני יודע שוויתרתי על נוחותי בכדי שלאחר יהיה טוב; אבל אני מכירה את עצמי, אני יודע איך נראים חיי, ולא תמיד אני נוהג כך; אני באמת אדם רע". או: "כן, אולי אני חבר טוב, אבל אני בת רעה, אני בעל גרוע, אני אמא לא מספיק טובה, אני בוס לא משהו".
גישה זו יכולה לרוקן כל הערכה עצמית ומוטיבציה שיש לאדם, אף שדווקא היא נחוצה ביותר כדי להמשיך לשאוף לעשות טוב ולהתקדם בחיים. "לא כדאי לעשות טוב", אנו חושבים, "כי אני מכיר את עצמי ואני יודע שבמוקדם או במאוחר אחזור למי שאני באמת. זה לא שווה את המאמץ".
מה אפשר לומר לאדם שממשיך להיות מאוכזב מחסרונותיו האישיים?
תשובה לכך אפשר למצוא בפרשת השבוע, תולדות, בה נכתב על אפיזודה שלפי חכמינו מכילה את המפתח להבנת הקונפליקט הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית: המאבק של כל אדם בינו לבין עצמו.
התורה מספרת לנו על הריונה של רבקה אמנו: היא חוותה תחושה מוזרה בהריון שלה והלכה לחפש את דבר ה' כדי להבהיר את ספקותיה בעניין. מסתבר שבכל פעם שעברה ליד בית אלילים היא הרגישה כאילו העובר רוצה לצאת, וכך קרה בכל פעם שעברה ליד בית מדרש. "איזה סוג של סכיזופרן אני נושאת ברחמי?", היא תהתה.
התשובה שקיבלה מהנביא, שֵׁם, הרגיעה אותה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" – היא לא נשאה ישות סכיזופרנית, צבועה או חסרת החלטיות; אלא תאומים, שני אנשים, שכל אחד מהם משתייך למציאות אחרת ונאבק על נצחונו.
ואכן, כאשר נולדו התאומים, זה שיצא ראשון, עשיו, הקדיש את חייו לציד (מכל הסוגים); ואילו יעקב, השני שנאחז בעקב אחיו, התמסר ללימוד התורה.
האחד התמסר לחיים ארציים, המרוכזים בעצמו; והשני – לחיים רוחניים, מרוכזים באחר.
על פי תורת החסידות, כולנו נמצאים במובן מסוים במצבה של רבקה, שכן בכל אחד מאיתנו ישנו גם שדה קרב שבו שתי נשמות מתמודדות זו מול זו. הראשונה "בהמית", או חיוּנית; והשנייה, "אלוקית".
זהו לא בהכרח קונפליקט בין הרצון לעשות טוב והרצון לעשות רע, אלא מאבק בין חשיבה, דיבור ופעולה על פי קריטריונים חומרניים ואגוצנטריים לבין התנהגות על פי ערכים רוחניים ואלטרואיסטיים. לפעמים אחד מנצח ולפעמים השני מנצח.
חוסר עקביות באדם אינו, אם כן, סימפטום של צביעות או חוסר יציבות, אלא של המצב האנושי כפי שתוכנן במקור. לאדם יש שתי "חיישנים" הקולטות ומגיבות לשתי מציאויות מנוגדות. עליו לבחור לפי איזו משתי הדעות ללכת.
"אוקי", אני שומע אתכם חושבים, "הרגעת אותי בכך שאמרת לי שהמתח הזה הוא לא באשמתי ולא משהו שצריך להתבייש בו. אבל נראה שאין הפסקת אש! האם אי פעם אצליח לחסל את האינסטינקטים החייתיים והאגוצנטריים שלי? ואם לא, מה הטעם להמשיך ולהתעקש על מאבק בלתי פוסק ואינסופי?".
התשובה טמונה בפסוק אחר מפרשת השבוע. כשיצחק רוצה לברך את בנו עשיו, הוא מבקש שיכין לו "מטעמים", בלשון רבים.
תורת הסוד מבינה את הבקשה הספציפית הזו של יצחק לבנו, כמייצגת גם את בקשתו של אבינו שבשמים המבקש מעמו: "עֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי".
מה זה אומר?
באופן כללי, ישנם שני סוגי מעדנים: מתוקים וחריפים. אוכל מתוק כסימן מייצג את חייו ופועלו של הצדיק, שאין לו צורך להילחם באינסטינקטים החייתיים שלו, מאחר שהם נשלטים, או שחוסלו לחלוטין. זה מתוק כי זה זורם וטוב, לא קשה להתמודד עם זה. אוכל חריף מייצג את חייו של ה"בינוני", זה שנלחם ללא הרף נגד האינסטינקטים החייתיים שלו, והופך אותם לתבלינים שעוזרים לייצר מנה עשירה של אוכל פיקנטי ומתובל. יש בזה עליות וירידות.
ישנן שתי משימות חיים שונות, התקפות באותה מידה: 1) להיות מושלם, כמו מאכל מתוק; 2) להילחם ולהתגבר על החסרונות, כמו מאכל חריף שהכינו ממנו מעדן פיקנטי.
הקדוש ברוך הוא אוהב את שניהם – האחד כנשנוש וקינוח והשני כמנה עיקרית.
החיים לא אמורים להיות קרב ציני, אינסופי, ללא תקווה לניצחון שיגיע בסופו של דבר על האינסטינקטים של האדם. החיים נועדו להיות מאבק מתמיד בו אדם יכול לחגוג את הניצחון בכל פעם שהוא או היא לא מוותרים ולא נכנעים לחשוב, לדבר או לפעול לפי האינסטינקטים האגוצנטריים שלהם.
כשנבין זאת, לא נהיה עוד צופים בייאוש מהיציע בצורך להילחם באינסטינקטים שלנו בלי הרף, אלא נחגוג את העובדה שיש לנו על מה להילחם ובמיוחד בכל פעם שאנחנו מצליחים במשימה.