כמה אתה שווה?



פרשת פקודי


אחד הגורמים לחרדה או דיכאון הוא התחושה שאני לא שווה. אני שייך למשפחה, לציבור או לעם, אבל ביחס לכלל - מי אני? מה אני? - אין לי חשיבות.


לפעמים זה יותר עמוק מזה: לא מחשיבים אותי. כלומר שטובת הכלל חשובה יותר מטובת הפרט. מה שטוב לאחרים חשוב יותר ממה שטוב לי.


זה גורם תחושת אפסיות: אני לא שווה כלום. אין לי ערך.


האמת היא שזה לא כך. כל האנושות מורכבת מכלל ופרט - קהל ויחיד. ציבור שאינו מכיר בזכויות הפרט הוא אינו אנושי. זהו קומוניזם. לפרט אין שווי עצמאי. לעומת זאת חברה בה כל אחד חושב רק על עצמו היא חברה אנרכיסטית.


נדרש איזון בין הכלל והפרט. הכלל צריך לכבד את הייחודיות של כל אחד מהמשתייכים אליו, וגם כל אחד מהיחידים צריך לחשוב על טובת הכלל ואיך הוא יכול לתרום, להשלים ולשכלל את הכלל.


פרשת השבוע והפרשה הקודמת לה - ויקהל ופקודי - נקראות בדרך כלל יחדיו (אבל השנה היא שנה מעוברת, והן נקראות בשבתות נפרדות). שמות שתי הפרשיות הללו מדגישים את שני העקרונות הללו. המילה 'ויקהל' מבטאת: קהילה, ציבור; ואילו המילה 'פקודי' מדגישה את הפרטים, את החשבון המפורט.


שני השמות הללו מבטאים את המסר שהכלל והפרט חשובים שניהם ואף תלויים זה בזה. העובדה שהשנה אנו קוראים את הפרשיות בנפרד זו מזו מדגישה באופן מיוחד את החשיבות שבכל אחד משני המושגים הללו.


הדגש בפרשת פקודי, אותה אנו קוראים השבת, הוא על הערך המיוחד של כל אחד ואחת מאתנו כפרט. ערך שמאפשר לו להשתלב גם בתוך הכלל. דבר ששווה אפס אינו מוסיף כלום לשווי הכלל; רק מה שיש לו ערך -- קטן ככל שיהיה -- יכול לתרום לכלל.


בתורת החסידות מוסבר שהמילה 'אני' מורכבת מאותן אותיות של המילה 'אין'. המסר מכך הוא שיש להפוך את ה'אני' - ל'אין'. אבל ראשית כל צריך להיות 'אני', צריכה להיות לך זהות. עליך להכיר את עצמך, את יתרונותיך ואת חסרונותיך ואז תוכל להשתלב בתוך הכלל.


התכלית, אם כן, היא איננה להיות אפס, אלא להיות חלק ממשהו גדול יותר.


משמה של הפרשה, 'פקודי', אנו לומדים שהפרט חשוב מאוד. הכלל, הציבור, מורכב מהפרטים הרבים, ואילולא הפרטים לא יוכל להיות ציבור. 


המסר אותו אנו מפיקים מהפרשה הוא שאין איש בעולם שאין לו ערך וחשיבות, כי אם לא היה לו ערך וחשיבות אלוקים לא היה בורא אותו. אם הוא קיים - זה משום שיש משהו רק הוא יכול לתרום, ובו הציבור כולו תלוי. זה לא מבטל אותנו כפרט, אלא דווקא מחזק אותנו כפרט שיכול לתרום לכלל כולו.


כשתעלה לנו המחשבה: 'אני בסך הכל אדם יחיד, פרטי, איש אינו יודע שאני קיים', נזכור שהכלל כולו תלוי בנו כדי להגיע לשלמותו. מה שחשוב הוא שהקב"ה מכיר בחשיבותי, ואני מכיר בחשיבות עצמי, ולכן אתמקד במה שאני צריך ויכול לעשות ולתרום.