top of page

שמור בזהירות על הפתיל האחרון






פרשת עקב


הרב אליעזר ג. שם-טוב


ישנו משל מהמגיד מדובנא, על נער עני שהלך מבית לבית לחפש בגדים משומשים על מנת למכור ולהרוויח כמה גרושים.


כשנקש על דלתו של עשיר העיירה, נאמר לו לעלות לקומת הגג, לחפש בין הבגדים המאוחסנים שם, ולקחת את אלו המתאימים למכירה.


הנער עלה לשם, והרכיב חבילה מכובדת של בגדים שקיווה שיוכל למכור ולהרוויח סכום יפה.


כשחיפש אחר חבל לאגוד את החבילה, הבחין באחד יוצא מרצפת עליית הגג שהיה נראה מתאים בדיוק למה שהוא היה צריך. מבלי לחשוב הרבה, חתך את החבל ולפתע שמע קול התרסקות אדירה. בעל הבית עלה במרוצה לגג, "בחורצ'יק מה עשית?!" זעק.


"אני אוסף בגדים משומשים בדיוק כפי שהורתה לי אשתך", ענה.


"והחבל הזה שביד שלך?" התעקש האדון הזועם.


"חתכתי לי חתיכה כדי שאוכל לקשור את הבגדים", הסביר הצעיר. "לא חשבתי שהוא כל כך יקר..."


"תראה, החבל הזה החזיק את נברשת הבדולח המרכזית שקישטה את האולם המרכזי של הבית!! עכשיו, הכל נהרס!!"


הסיפור הזה עלה בדעתי במהלך שיחה שהייתה לי לאחרונה עם בחור צעיר שהגיע בכדי לראות אם אוכל לעזור לו לברר נושאים מסוימים הקשורים לזהותו היהודית. בשלב מסוים אמר לי: כבר נטשתי כמעט את כל הפן המעשי של היהדות. יש רק שני דברים שאני עדיין עושה בלי באמת לדעת למה. זה כנראה כדי לרצות את ההורים הדתיים שלי. אלו שני הדברים הממשיכים להגביל את ה"חופש-האישי" שלי. אם אשתחרר מהם, אהיה חופשי ומאושר לחלוטין. תגיד לי, כבוד הרב, למה שלא אעשה זאת?


הלב שלי נשבר כששמעתי את הדילמה המייסרת אותו. איך אני אוכל לעזור לו להבין, לא את הוריו, אלא את עצמו! איך אוכל לעזור לו להבין שזה לא סכסוך בינו לבין הוריו, ובאמצעות חיתוך החוטים האחרונים היא יהיה חופשי, אלא מדובר בסכסוך בינו לבין עצמו, כזה שירדוף אחריו גם אם ינתק את שני הקשרים האחרונים ש"כובלים" אותו?


ואז נזכרתי בסיפור על נברשת הקריסטל.


"תגיד לי, האם מדובר ב'חבלים' שכובלים אותך או אולי הם 'שורשים' שמחברים אותך?" שאלתי.


המשכנו לדבר, לבסוף הגענו למסקנה ששניהם יכולים להיות נכונים: אכן אפשר לומר שמגבילים אותו אבל בו בזמן משמשים גם כמקור לחיבור וטיפוח.


לפי הרעיונות שמציג ספר התניא - ספר היסוד של שיטת חב"ד - לכל אחד מאיתנו שני יצרים, "נפשות": יצר "בהמי" המבקש לספק את עצמו והיצר ה"אלוקי" המבקש למלא את רצון ה'. יש ביניהם קונפליקט מתמיד.

לפעמים אחד מנצח ולפעמים השני. המטרה היא לא לחסל את היריב "הבהמי" שבנו, אלא להמשיך להיאבק, בלי לוותר, במאבק שאורכו כאורך החיים עצמם. זה נהיה קל יותר כשאתה מבין שיש לך עסק עם "בהמה" וזה טבעי שבהמה לא מבינה שום דבר חוץ מהנטיות הטבעיות שלה. המטרה הכי חשובה היא לא לשכנע אלא לשלוט עליו.


כאשר יש מוטיבציה והשראה, המאבק הוא הרבה יותר קל. כשלאדם חסר מוטיבציה זה הרבה יותר קשה וצריך לפנות לכוח רצון ו"עקשנות" כדי להמשיך, גם ללא השראה.


פרשת השבוע, עקב [1], נפתחת בהמשך דברי הפרידה של משה רבינו ע"ה לפני פטירתו: "והיה עקב תשמעון", וממשיכה לשרטט את התוצאות הברוכות מהיצמדות לדרך התורה.


חכמינו ז"ל מציינים את השימוש החריג במילה "עקב", אותה ניתן להבין במובן של "כאשר", אבל גם במשמעות הפשוטה של המילה: עקב הרגל. לפי זה "והיה עקב תשמעון" יתפרש: "והיה כאשר העקב ישמע".


מה זה אומר ש"העקב ישמע"?


העקב הוא החלק הכי פחות רגיש בגוף האדם. אפשר אפילו לדרוך איתו על אבנים וקוצים מבלי להינזק או לחוש אי נוחות. זהו גם החלק הנמוך ביותר בגוף זקוף. שני מאפיינים אלו קשורים זה בזה ומייצגים, לפי תורת החסידות, את השלב בהיסטוריה שיהיה גם הסיום שלה וגם הכי חסר הרגישות-הרוחנית שבה. מה שמתואר בחז"ל "עקבתא דמשיחא".


הרעיון כאן הוא שדווקא בסוף ההיסטוריה שלנו, ברגע הכי חסר רגישות מבחינה רוחנית, ה"עקב", נצליח להבין. סוף סוף "נשמע" ונבין את הדברים שחמקו מאיתנו במהלך ההיסטוריה הארוכה והקשה שלנו.


אנו יכולים להשליך את הרעיון הזה גם על החיים הפרטיים. כולנו אוהבים להבין. למה זה? למה ככה? כל מה שנבין לגבי משמעות התורה ותכלית המצוות תמיד יהיה מוגבל ולא שלם. זהו הרי טבע המוח והלב שלנו: יש להם יכולות מוגבלות.


דוקא כשאנחנו בוחרים להישאר מחוברים, לא בגלל שאנחנו מבינים ויכולים להסביר למה, אלא למרות שאנחנו לא מבינים ומרגישים -- ״עקב״ -- אז אנחנו יכולים "לשמוע" ולקלוט את עצם הקשר שלנו עם הקב"ה הניזון באמצעות התורה ומתבטא באמצעות המצוות.


ה"כבלים" המגבילים הופכים פתאום לחיוניים, מגלים שמדובר ב"שורשים" המעניקים חיות ופריחה.


בתורת חב"ד מבואר פעמים רבות שהקב"ה מתבטא בשלושה אופנים: אור "פנימי", אור "מקיף", ו"עצמות". בעברית פשוטה זה אומר: יש את אותם היבטים של הבורא שאפשר לתפוס ולהבין על ידי הבריאה, יש כאלה שאי אפשר להבין או לחוש, ומעל לזה יש את המהות של הקב"ה שהיא מעל ומעבר להבנה ואי-הבנה. את שלושת המימדים האלה יש גם בתוכנו: יש את המימד בו יש לנו את היכולת לתפוס ולהבין עם המוח והלב שלנו, יש מימד שהוא מעבר להישג היד של השכל ואותו ניתן "לקלוט" רק דרך האמונה, ויש את המהות שמתפרצת רק במצבים מיוחדים, כאשר אנו מאוימים או לחילופין ברגעים של שמחה גדולה.


המסר לשבוע זה הוא: כשאתה מסתכל ב'פתיל' האחרון שנשאר, אל ייאוש; זה בהחלט עשוי להיות השורש הראשון של שלב חדש מלא בחיים והבנה.


כמו כן: כשאתה מוצא את עצמך רק עם "חבל" אחד ביד, שלא נראה שיש בו הרבה תועלת, חשוב טוב לפני שאתה "חותך" אותו. ייתכן שזה הרבה יותר חשוב וחיוני ממה שנראה במבט ראשון. אל תזלזל בערכו של שום דבר הנוגע לחיבור עם הנשמה שלך, עם הקב"ה ועם העם היהודי. אם זה נראה לך בעל ערך מועט, ייתכן מאוד שזה בגלל מגבלות טווח האינטלקטואלי והרגשי המודע שלך. יגיע יום ותבין.

——————————

1. דברים ז,יב - יא,כה

Comments


bottom of page