כשדברים פשוט לא מסתדרים

פרשת וארא

הרב אליעזר ג. שם טוב

מה קורה כשדברים לא הולכים כמו שהיינו רוצים? האם נרגיש רע? כאילו אנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, סתם חסרי מוטיבציה, או נמצא את מי להאשים?

אלו תגובות טבעיות. וזה נורמלי כי כל אחד רוצה שדברים יסתדרו כמו שהוא היה רוצה. ישנם אפילו שנותנים לזה עוד טוויסט, הם מאשימים את עצמם כשדברים משתבשים: "אם הייתי עושה את זה או את זה, זה לא היה קורה". "אם לא הייתי כזה אידיוט..."

איך מתגברים על תחושות מתישות כאלה? האם יש איזה גשר שמוביל ישירות מהרגשת כישלון למוטיבציה, ממצוקה לעוצמה?

שתי דמויות מתמודדות אחת מול השנייה בפרשת השבוע, משה רבינו ע"ה כנציג היהודים המשועבדים ו —להבדיל— פרעה כמלך המצריים המעבידים. אבל צורת ההנהגה שלהם שונה לגמרי, ואנו יודעים גם מי יצא בסוף ומי נפל.

שניהם הגיבו למצוקת עמם בדרכים שונות לחלוטין. האחד ברגישות גוברת והשני לגמרי בהיפך מכך. משה בענוותנותו יצא על העליונה ופרעה ביהירותו ויחס הבלתי מנוצח בסופו של דבר הובס.

ישנם החושבים כי יהירות היא שם נרדף לחוזק וענווה לחולשה ובתחרות בין השניים, היהירות תנצח. אבל זה לא כך. בכלל לא.

יהירות לא קשורה להערכה עצמית גבוהה ולענווה אין שום קשר לתסביך נחיתות. להיפך: יהירות נובעת מהצורך להפגין כוח כדי נסות להתנער מפני תחושת חולשה וריקנות פנימית, בעוד שענווה נובעת מעוצמה פנימית המקרינה יכולות ושלווה.

היהירים מאמינים שהם למעלה, הצנועים מרגישים שמה שיש להם הוא למעלה. הראשונים בטוחים משום מה שיש להם סוג של עליונות ועדיפות על סביבתם, ולכן חשים שהם לא חייבים כלום לאף אחד; להיפך, כולם חייבים להם כמה שיותר. האדם הצנוע מרגיש שמכיוון שניחן במשהו שאין לאחרים, מתת שמים, יש לו חובה גדולה יותר כלפיהם ממה שהם צריכים לעשות עבורו, (לפחות בעניין זה שהוא מצטיין בו).

נקודת המבט השונה הזו מובילה לגישות שונות מאוד בחיים. את הצדיקים —שבדרך כלל גם צנועים— מתאר שלמה המלך "כי שבע יפול צדיק וקם" [1]. ובאשר לרשעים —שהם יהירים בדרך כלל— אנו מוצאים ש"רשעים מלאי חרטות" [2]. אף שהרעיון נשמע די דומה: גם הצדיק וגם הרשע נופלים, ומצליחים להתגבר, במציאות יש הבדל גדול. הצדיקים נופלים וקמים, בעוד הרשעים, למרות שהם לכאורה במצב כה מצוין, בסופו של דבר נופלים, ואז —אם יתמזל מזלם— מתחרטים על התנהגותם.

וזה לא לחינם, הרשעים, מפני התנשאותם, מתפרקים לנוכח מצב שמדגיש את חולשתם או פגמם, משום שהם מאמינים שהם (או שהם צריכים להיות) מושלמים וחסרי חיסרון [3]. הצדיקים, מפני צניעותם, אינם חוששים מפגמיהם ומחולשותיהם; הם רואים בהם אתגרים ומשימות שבורא עולם ומנהיגו העמיד בדרכם. כאשר האדם הצנוע נתקל בכשל או בקושי, הוא אינו רואה בכך סיבה להתמוטטות; להיפך: זה סימן די ברור מה עליו לעשות מעתה ואילך. האתגר שהוצב בדרכו הוא לא רק הוכחה שזה התחום שעליו להתמקד בו כעת, אלא אף שיש לו את הכוח הדרוש להתגבר על כך. זה לא שם כדי לשבור אותו אלא כדי לחזק אותו. זו נקודת מבט שיכולה לבוא רק מתוך ענווה וצניעות.

כשנתקל משה רבינו במצוקה, הוא חיפש את סיבתה, מטרתה ומשמעותה; וכשמצא אותה, זה נתן לו מוטיבציה, שמחה ותכלית, ללא קשר למידת הקושי. פרעה, לעומת זאת, האמין שכל מה שיש לו הוא תוצר של סוג של יכולת-על שהייתה לו. הוא לא חייב כלום לאף אחד. "מי ה' אשר אשמע בקולו . . . לא ידעתי את ה'"[4] הייתה תגובתו כשבא משה למסור לו מה עליו לעשות. הוא לא יכול היה לשאת אתגרים ומגבלות. הם לא התאימו לפרספקטיבה שלו שהוא מושלם וכל יכול.

בסופו של דבר, פרעה "הכול-יכול" איבד הכול. למרות היותו מלך של האימפריה הגדולה ביותר בתקופתו, לא היה לו כלום. שכן מה שהאדם הכי צריך זה מטרה וסיבה לחיות ברמה עמוקה יותר מתחומי עניין וסיפוקים אישיים מיידיים החולפים והולכים. חייו ומורשתו של משה רבינו, לעומת זאת, ממשיכים להיות תקפים גם היום, שלושת אלפים שלש מאות שלשים וארבע שנים לאחר פטירתו.

אז המסר של השבוע הוא: אל תפחדו מאתגרים. זו דרכו של הקב"ה לומר לנו "אני צריך שתטפל עכשיו עבורי בענין הזה". ככל שהם קשים יותר, הם מאשרים יותר את הכחות ואמצעים שהעמיד לרשותנות והפוטנציאל שיש בנו. הקב"ה אינו יוצר דבר לשווא, כולל כל מצב שאנו צריכים לחיות ולחוות.

——————————

1. משלי כד, טז.

2. תניא פי"א. ראה ראשית חכמה שער היראה [פרק ג'] בשם ספר חסידים, שבט מוסר פכ"ה בשם מארז"ל.

3. ראה תניא פכ"ז (ע' לד).

4. שמות ה,ב.