| פרשת צו
| הרב אליעזר ג. שם-טוב
פרופסור גרינברג רצה להסביר לכיתה שלו כיצד להפיק את המרב מהחיים:
"למדתי את סוד ההצלחה בחיים כשצפיתי בסבתא שלי מכינה צ'ולנט בכל יום שישי", הוא אמר והחזיק בידו סיר גדול כדי להתחיל בתצוגה.
"מה עליי להכניס לצ'ולנט?" הוא שאל את התלמידים.
"ובכן, תפוחי אדמה, בשר ושעועית," אמר אחד.
"שעורה," אמר אחר.
"מלח, פלפל, קטשופ ודבש," הוסיף אחר.
"קישקה!" אמר חיים.
"בצלים?" הציע דניאל.
"נפלא!" קרא הפרופסור. "ניתן לראות שיש לכם עתיד מרהיב כבשלני צ'ולנט."
"מה עוד חסר?"
"הו, כן, כמובן," אמרה שרה. "מה עם מים?"
"כמובן! מה עוד?"
שתיקה.
אף אחד לא הצליח לחשוב על משהו נוסף שצריך להוסיף לסיר המלא.
"רבותי," אמר הפרופסור בחיוך. "הדבר הכי חשוב חסר!"
התלמידים הביטו בו בחזרה עם מבט ריק בעיניים.
"האש חסרה! בלי אש, בלי חום, הצ'ולנט לא יתבשל, לא משנה כמה מרכיבים מגוונים וטעימים נכניס..."
"כך זה עם החיים," הוא אמר, כשהוא מנמיך את קולו כדי להוסיף קצת דרמה. "כדי שדברים יסתדרו חייבת להיות תשוקה, התלהבות ועיקביות".
בפרשת השבוע, פרשת צו [1], אנו קוראים על ההוראות שנתן ה' לגבי העבודות במשכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" [2].
חכמינו ז"ל מסבירים שכפילות לשון, בחירת מילים ספציפיות, וניסוח מדויק בתורה משמשים כבעלי מסר והוראה שרמוזים בהן. כך גם בפסוק שלנו, "אֵשׁ תָּמִיד", כלומר שתמיד תבער האש, "לֹא תִכְבֶּה", שוב פעם, במילים אחרות, שתמיד תבער האש, מדוע הכפילות? התשובה: שעל האש לבעור אפילו בשבת —שבדרך כלל— הבערת אש אסורה בו, ואפילו כשנמצאים במצב של טומאה, שהקרבת קרבן אסורה [3].
כדרכנו, אנו נלמד מכך מסר והוראה לניסיון לחיות חיים שלווים ומאושרים יותר, להתגברות על קשיים ומחשבות קשות.
כפי שהמשיל דוקטור צ'ולנט, האש מייצגת את המוטיבציה הבוערת של הנשמה. עלינו לוודא שהאש הזו דולקת תמיד. בלי האש הזו אי אפשר להכין "צ'ולנט" מעורר תיאבון.
זהו המסר הראשוני של הפסוק, ואנו מבינים אותו. כבר אמר מי שאמר: "לא מעניין אותי כמה אתה יודע עד שאדע כמה באמת מעניין אותך…"
מה המובן בשלב השני, שהוא פרשנותם של חז"ל, שצריך לוודא שהאש תדלק אף בשבת ואף בטומאה?
למרות שאדם נמצא ברמה רוחנית גבוהה —"שבת"— אין לו לאבד את ההתלהבות והלהט, אף אם הוא חש שאין לו צורך, שכן הוא כבר בשלבים המתקדמים יותר.
לעומת זאת, כאשר אדם מרגיש שהוא "טמא", שהוא ומאמציו לא שווים כלום, ולכן חסר מוטיבציה, חסר חיות והתלהבות, חסר שמחה ואנרגיה, אומרים לו שעל אף המצב האישי הירודה שלו —בין אם זה נכון או לא— אסור לו לוותר על אותה "אש" פנימית. אף אם אנו חשים שהבעירה הפנימית שלנו כבר די כבויה, נקפיד ללבות אותה, יהי מה.
ואיך, באמת, אפשר לעורר את אש נשמתנו כשלא בא לנו?
דרך אחת היא להוסיף חומר בעירה. מהו ה"דלק" המזין את אש הנפש? התורה; ליתר דיוק, ה"שמן" של התורה, שהיא הפן הפנימי, האזוטרי והרוחני יותר, שמדברים אל הנשמה. תורת החסידות עוזרת ללבות את אש הנשמה. ברגע שהוא נדלק, נעלמות הרעיונות, רגשות ומחשבות השליליות. כך מפרשים מורי החסידות את הפסוק ""אֵשׁ תָּמִיד, לֹא, תִכְבֶּה": האש הבוערת תכבה את ה"לא". להט הנשמה בכחו לפזר את כל השליליות והחושך.
שיטה נוספת מובאת בפירוש רש"י לפסוק הנ"ל.
הוא מסביר שהאש שבה הדליקו את להבות המנורה במקדש מדי יום, הייתה צריכה לבוא מאש המזבח דווקא.
המנורה, הממוקמת בחדר הפנימי של בית המקדש, מייצגת —בין השאר— את החוכמה וההשראה הרוחנית האישית המאירה את חיינו הפנימיים ואת העולם סביבנו. המזבח, שעמד בחוץ, בחצר המשכן, ועליו מקריבים את הקורבנות, שור, עז, כבש או גוזל, מייצג את השלב בחייו של האדם שבו הוא או היא צריכים להיאבק כדי להתגבר ולרומם את האינסטינקטים החיתיים שלהם [4].
העובדה שאור המנורה הפנימי והטהור יותר, מגיע מאש המזבח החיצונית מייצגת את הרעיון שהדרך של מי שנמצא "בפנים" להשיג השראה אישית היא על ידי האש והלהט של מי שנמצא במצב חיצוני יותר.
המסר של השבוע הוא: אל תתייאש מחוסר המוטיבציה שלך; רק תתעודד! עידוד לא חייב להיות תוצאה של נסיבות חיוביות; זה יכול להיות מה שיוביל בסופו של דבר אליהם. נוכל לבחור להדליק את האש הזו, ללא תלות בנסיבות שבהן אתה נמצא. כמו כן: כאשר אנו מרגישים על הקרקע, או אפילו מתחת לקרקע, אם נחפש מישהו שנוכל לעזור להם להתרומם; זה בדרך כלל יוביל להתרוממותנו אנו. אש ומוטיבציה הם מדבקים, עזרה לאחרים יכולה להוביל להשראה ומוטיבציה אישית לה אנו זקוקים.
_____________________
ויקרא ו, א – ח, לו.
שם ו, ו.
תלמוד ירושלמי, יומא ד, ו.
ראה דברנו לפרשה הקודמת, פרשת ויקרא.
Comments