הכנר על הגג וחנוכה


(בתמונה: מאיר הכהן ביקל, מברך את הרבי מליובאוויטש לקראת יום הולדת השמונים, 1981)


אחת ההצגות שהפכו את חיי ה'שטעטל' – הן האמיתיים והן הקריקטוריים – לפופולרייים, היא ללא ספק "כנר על הגג", המבוססת על המחזה של שלום עליכם – טֶביֶה דער מיליכקער, או: טוביה החולב.


ההצגות התיאטרוניות והקולנועיות עברו עדכונים שונים בהתאם לרוח התקופה, תוך התאמת המסרים כך שיהיו 'פוליטיקלי קורקט'. אין ספק שעתה, כשמלאו חמישים שנה מאז הופיע לראשונה בקולנוע, המחזה יעלה שוב לשיח על ידי אנליסטים ומומחים ליידיש, תיאטרון וקולנוע.


יש הרבה משפטים פיקנטיים ופרובוקטיביים שהשתלבו בסלנג ובתרבות היידיש, כמו אותה שאלה רטורית של טוביה: "ציפור יכולה להתאהב בדג, אבל איפה הם יבנו יחד את ביתם?"

אני רוצה להרהר כאן במילה ספציפית שהתפרסמה מאוד בזכות 'טוביה: מסורת (Tradition).


מה תפקידה וערכה של המסורת היהודית? האם זה הגיוני להיאחז בהתנהגויות העבר רק בגלל שאבותיי עשו זאת? למה להישאר תקועים בעבר ולא להתקדם ולנצל את ההזדמנויות החדשות שעומדות בפנינו?


ההגדרה של טוביה לכך אינה משכנעת במיוחד את המוח המודרני. הוא אומר שהוא לא יודע איך התחילו המסורות, אבל הן מה שמעניק לנו בהירות לגבי זהותנו ותפקידינו, ואלמלא המסורות הללו היינו כה חסרי ביטחון, רעועים כמו כנר על גג.


ואכן, הייתה תקופה שבה מסורות עזרו לאדם לא להסס באשר לזהותו היהודית; 'הדברים הם כאלה משום שתמיד הם היו כאלה'. היום הטיעון הזה לא מספיק. אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא עושה דברים פשוט 'כי זה נעשה ככה'. לאור זאת, איך מתנהלת היהדות אם 'מסורת' אינה תשובה נכונה?


התשובה היא שעלינו להבהיר לעצמנו את תפקידה האמיתי של המסורת ביהדות ולְמה היא מיועדת. למרות שיש מנהגים שאנו מכבדים על פי המסורת, לפעמים מבלי לדעת את מקורם, אין זו הסיבה שאנו מקיימים את רוב הדברים המרכיבים את היהדות.


מדוע אוכלים מצות בפסח? משום מה אנו מניחים תפילין כל יום? למה אנחנו שומרים שבת? כי זו מסורת?


לא.


אוכלים כשר, מניחים תפילין, שומרים שבת ואוכלים מצה בסדר פסח, לא בגלל שכך עשו אבותינו; שימו לב שיש דברים רבים שהם עשו ואנחנו כבר לא עושים היום. אנחנו לא שותפים לפילוסופיית האַמִישׁ. אנו עושים את כל האמור לעיל כי אלוקים ביקש מאיתנו לעשות זאת. איך נדע מה אלוקים רוצה מאיתנו? המידע הזה הגיע אלינו דרך מסורת המילניום הבלתי פוסקת שלנו, שנולדה כאשר ה' התגלה אלינו בהר ...


* * *


אפרופו 'כנר על הגג', מאיר הכהן (תיאודור) ביקל, היה השחקן המפורסם ששיחק בתפקיד 'טוביה'. הוא שיחק בברודווי ביותר מ-2000 הצגות של 'כנר על הגג'. אני זוכר כיצד הוא הגיע בשנת 1981 להשתתף ב'התוועדות' לרגל חגיגת יום הולדתו ה-80 של הרבי מליובאוויטש זי"ע. אבי, הרב אברהם שם-טוב שיחיה לאורך ימים, הציג אותו לרבי בהפסקה שבין הנאומים, כאשר הנוכחים מזמרים ואומרים 'לחיים'. "אתה כֹּהֵן", אמר לו הרבי. "אז אתה יכול לברך אותי ב'ברכת כֹּהַנים'" (הברכה המקראית שנושאים הכֹּהַנים) ואכן, מר ביקל בירך את הרבי בַּברכה ובַּהברה שלמד בילדותו.


המאורע הזה היה מאוד משמעותי עבורי. כולם, כשהם רואים את תיאודור ביקל, רואים אוטומטית את 'טוביה'. הרבי התעלם מהדמות של 'טוביה' וגרם למר ביקל, לאלו שהיו עדים לפגישה ולאלו ששומעים היום על אותו מאורע, לראות שלמעלה מכל, אחרי הכל ולאורך הכל, הוא מאיר הכהן. גדולתו האמיתית אינה טמונה ביכולתו ללבוש ולבטא זהות פיקטיבית, אלא במעמדו האמיתי – היותו כהן, ובעקבות כך – בכוחו האלוקי לברך אחרים, לרבות הרבי מליובאוויטש.


הרבי נתן לנו את הכלים להבין מה אנחנו באמת, הן ברמה הקולקטיבית והן מבחינה אישית, ומה התפקיד והרלוונטיות של המסורות העתיקות שלנו גם – או במיוחד – בעולם כל כך שונה ומשתנה.


החגים והמועדים הם הזדמנות טובה לקרוא וללמוד משהו על הנושאים האלה שאנו מתעלמים מהם, כי אנחנו כל כך עסוקים בצד ה'טוביה'אי' שלנו...


חנוכה שמח וממנף!