| כי תשא
| הרב אליעזר ג. שם-טוב
ילד משחק בארגז חול, ובא ילד אחר ולוקח ממנו את הדלי ואת הכף, עבורו מדובר בקטסטרופה של ממש. ומי בכלל יכול לדמיין את הטרגדיה אם טירת החול שזה עתה נבנתה בקפידה תתמוטט!
איך הייתם מרגיעים את הילד, כדי שלא יסבול מעוול כה נורא?
יש הרבה דרכים, אני בטוח. אולי אפשר לנסות להראות לילד כמה חסרי חשיבות הכף והדלי ועד כמה הטירה חסרת חשיבות. אחרי הכל, זה רק משחק; אין לזה ערך אמיתי. אולי יהיה לילד קשה להבין את זה, כי בעולמו העכשווי, זו תכלית קיומו, אבל באם הילד יצליח להבין מה אומרים לו, הוא ירגע. חפירה, דלי וטירת חול הם בעלי ערך רק בהקשר של ארגז החול, אבל החיים לא מתחילים ונגמרים שם. בעולם המשחקים בארגז החול, זה בהחלט קטסטרופה, אבל אפשר להכניס את זה להקשר רחב יותר של החיים האמיתיים וזה די מאבד משמעות.
לעתים קרובות גם אנו המבוגרים מרגישים מתוסכלים כתוצאה מהאופן שבו הגדרנו את עצמנו ואת מטרותינו.
גם אנו —כצעירים— צריכים להכניס דברים לפרספקטיבה הנכונה, לדעת להכניס דברים להקשרם, לצאת מ"ארגז החול" ולראות את הדברים מנקודת מבט רחבה וברורה יותר.
כזה הוא הרעיון שאנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת כי תשא [1].
בתחילה אנו קוראים אודות הוראת ה' למשה איך בדיוק לנהל את מפקד האוכלוסין של העם היהודי. המילה בה משתמשת התורה בהתייחסות לספירת העם היא "תשא" שהוא שם הפרשה. וזה משמעות הפסוק "תשא את ראשם" –כמו שאומרים 'ספירת ראשים'.
אבל למה המילה "תשא" שמשמעותה היא "תעלה", משמשת כביטוי לספירה?
בתורת החסידות עונים על השאלה באמצעות שאלה נוספת (למה לא?): מדוע היה צורך שמשה רבינו, אהרון הכהן וראשי השבטים יעשו את המפקד בעצמם? האם לא היה מעשי יותר להאציל את המשימה הזו לאנשים שיש להם יותר זמן מיותר, או כאלו שהתמחו במפקד אוכלוסין?
התשובה —שכמובן מגיעה בצורת שאלה שלישית— מרתקת: איך בכלל אפשר לספור אנשים? האם אנו יכולים לומר שיש כאן מאה איש כאשר כל אדם הוא ייחודי לגמרי ושונה מכל האחרים? אין פה מאה איש דומים ותואמים, יש פה מאה ישויות ודמויות נפרדות בתכלית!
ישנן שתי תשובות אפשריות:
בעוד התוכן של כל אדם שונה מאוד, יש הכללות חיצוניות המשותפות לכל בני האדם, ואת זה אנו סופרים: את גופם, שהוא המכנה המשותף הגלוי והשטחי. לאף אחד אין יותר מגוף אחד ולכן כל אדם —לא משנה מה הם תכונותיו— נחשבה כיחידה נספרת.
למרות שהחיים הפנימיים של כל אחד מאיתנו שונים לחלוטין, ההבדלים הללו הם הם רק נסיבתיים וחיצוניים. מבחינת המהות —הנשמה— כולנו שווים. כולנו נבראנו בצלם אלוקים. ולכן אפשר לספור: כי מבחינת המהות שלנו, הנשמה, אין לאף אחד פחות או יותר מכל אחד אחר.
לפי נקודת ההסתכלות הראשונה שהספירה היא ספירת גופים מדובר בספירה חיצונית. לפי המבט השני, הספירה היא מהותית ואמיתית, ספירת הנשמות.
ובעוד שלקיחת המפקד מהפרספקטיבה הראשונה היא חיצונית, שרירותית ואינה דורשת כישורים מיוחדים —כל אדם יכול לראות ולספור גופים— הרי המניין שנעשה מתוך נקודת המבט הנשמתית דורש רגשיות ועומק מיוחד.
מפקד כזה צריך להיעשות דוקא על ידי משה רבינו בעצמו. לא בגלל שהוא וצוותו המיוחד —ראשי העם— יודעים מתמטיקה טובה ולא מתבלבלים ממספרים גבוהים, אלא בעיקר בגלל שלמשה הייתה את היכולת לגרום לכל אחד מבני ישראל הנספרים להכיר ולגלות את נשמתו הפנימית ולהפעיל אותה.
זו לא הייתה ספירה חיצונית של בני אדם בעלי מכנה משותף אלא ספירה נישמתית. ומשה עשה זאת על ידי "תשא", הוא נשא והרים לגובה את בני העם. הוא עזר להם לראות את עצמם כבעלי משמעות, מתוך נקודת מבט גבוהה ורחבה. הוא עזר להם להבין שהחיים לא מתחילים ונגמרים ב"ארגז החול" שהם רואים. מטרתו הייתה לתת להם על ידי המודעות הזאת האנרגיה והיכולת לחיות חיים יותר שלמים.
דוגמה טובה לאיך פרספקטיבה נכונה ומועצמת יכולה להשפיע על חיי היומיום ומצב הרוח היא מהחסיד הנודע דודי זקני ר' מענדל פוטרפס ע"ה. ר' מענדל נידון ברוסיה לשנים של עבודת כפייה בסיביר כ"פרס" על מסירותו האלטרואיסטית לעזור לאנשים במצבים קיצוניים הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. מיותר לציין שהחיים בסיביר לא היו פיקניק. האסירים במחנה העבודה בסיביר היו —מובן מאליו— במצב רוח ירוד במיוחד, מדוכאים וחסרי כל חשק לחיות. זה היה גיהנום עלי אדמות, ללא אור בקצה המנהרה.
האסירים הופתעו לראות שר' מענדל תמיד שמר על גישה חיובית, למרות הכל. "מה הסוד שלו?" הם תהו. "זה מאוד פשוט", הוא הסביר. "כולכם מדוכאים כי אתם רואים את החיים שלכם נהרסים. הופרדתם מהמשפחה, מהקריירה, מהתכלית, מכל דבר פרודוקטיבי ומעשיי בחיים בריאים. לא תוכלו יותר להיות מורים, תעשיינים, סוחרים, פוליטיקאים וכו'. אתם לא רואים שום ערך בחיים בסיביר. אבל אני מסתכל על זה אחרת: המטרה שלי בחיים היא לשרת את בוראי ואני יכול לעשות את זה בכל מקום שהוא מוביל אותי, אפילו כאן בסיביר".
אלו מאיתנו שזכו להיות בנוכחות הרבי זי"ע, בהתוועדות חסידית או במפגש אישי, יכולים להתחבר מחדש לרגע זה בו הנשמה הרגישה דומיננטית יותר. כמו רצונה ומשאלותיה של הנפש האלוקית הם היו דומיננטים בנו ולא הגוף והעולם החומרי, שהם בעצם רק כלים שבאמצעותם ניתן להביע את חפץ הנשמה. האתגר היה, ועודנו, לשמור על הבהירות הזו בחיים ולקבל את ההחלטות שלנו בהתאם לנקודת המבט הנשמתית והעילאית הזו.
היה אלי ויזל ע"ה זה שתיאר את המפגש שלו עם הרבי בצורה שרק סופר שכמותו יכול לעשות: "כשפוגשים חתן פרס נובל בפיזיקה לא יוצאים מהמפגש עם יכולת אינטלקטואלית גדולה יותר. כששומעים קונצרט סמפוני אין עוזבים עם יכולת מוזיקלית גדולה יותר. אך כשאתה פוגש אדם שמאמין באמת, אתה יוצא עם האמונה שלך מחוזקת".
זו הדינמיקה של הקשר בין משה רבנו —זה שהוציא אותנו ממצרים לפני 3334 שנים, והמשה רבינו שבכל דוד, העוזרים לנו לצאת מה"מצרים" האישיות שלנו — לבין כל אחד מבני עמנו: מנשא ומרומם אותנו. מאפשר להגיע לרמה רוחנית שלא יכולים להגיע בעצמנו, ולתת כוחות ומוטיבציה להמשיך הלאה בכוחות עצמנו.
המסר שלנו השבוע הוא:
ללמוד "להרים את הראש", להסתכל מלמעלה, במבט רחב כדי לראות שיש הקשר גדול וחשוב יותר ממה שאתה רואה מהמקום הספציפי בו אתה נמצא כרגע. מנקודת מבט זו נראה שהדברים שמפריעים לנו לא שווים את זה ושהדברים שאולי התעלמנו מהם עד עכשיו שווים את המאמץ. הדרך להגיע לפרספקטיבה גבוהה יותר היא באמצעות הצמדות לחזונם של משה, אהרן וראשי השבטים, במילים אחרות, המנהיגים הרוחניים האמיתיים של כל דור, תורתם והדוגמאות האישיות שלהם.
————————————
שמות , יא – לד, לה.
Comments