החיים מתכלים או משתבחים?



התחושה שהותרנו את נעורינו מאחור ואנו נעשים זקנים, היא ללא ספק גורם משמעותי המוביל לתחושת דיכאון.


אנשים מוציאים מיליארדים על דיאטות, קרמים ופעולות כירורגיות כדי לנסות לעכב את תהליך ההזדקנות או לפחות להסוות את השפעותיו.


מה נוכל לעשות בכדי לא להרגיש רע כל כך כשאנו חושבים על החיים החומקים לנו בין האצבעות?

אשתף היום בשני כלים שמצאתי בפרשת השבוע, חיי שרה.


הפרשה נקראת "חיי שרה" למרות שהיא למעשה מדברת על מה שקרה לאחר פטירת שרה אמנו, החל באבלו של בעלה אברהם, המשא-ומתן שקיים ורכישת החלקה המשפחתית שבה נקברו.

האם אין זה פרדוקסלי – לקרוא לסיפור העוסק במה שקרה לאחר מותה, בכותרת "חיי שרה"?


זהו שיעור נהדר עבורנו: יש הבדל גדול בין הקיום לבין החיים. "צדיקים במיתתם קרויים חיים", אומרים חכמינו, ואילו "רשעים בחייהם קרויים מתים".


כדי שהאדם ייחשב חי, לא מספיק רק להתקיים, לנשום, לאכול ולהפעיל בצורה מיטבית את כל הפונקציות הביולוגיות. אלו הם הקריטריונים לקביעת חיי הצומח והחי. מה שמגדיר את חיי האדם היא ההשפעה החיובית שיש לו, מעבר להישרדותו האישית ולתועלת שצומחת לו. ככל שיש לאדם השפעה חיובית יותר, כך חייו חזקים יותר. ישנם אנשים שלחייהם יש השפעה גם לאחר היעלמותם הפיזית, וישנם אנשים חיים שאינם משפיעים על אף אחד מלבד על עצמם.


מתי נוכל לדעת אם אדם באמת "חי", או שהוא פשוט "קיים"? לעתים קרובות זה מתברר לאחר שהוא, או היא, נעלמו פיזית. מי מושפע מהיעלמותו? בעבור מי המעשים שעשה בחייו והדברים שאמר בימי חייו עדיין רלוונטיים?


במקרה של שרה, ההשפעה האמיתית של חייה לאחר פטירתה ניכרים היטב. למרות שהיא כבר לא הייתה שם פיזית, הערכים שהיא הקימה בחייה עדיין היו רלוונטיים. הם לא הסתיימו בהיעלמותה הפיזית. ממש להיפך, לאחר פטירתה אפשר היה לראות ששרה לא רק הייתה קיימת 127 שנים, אלא חיה אותן במלואן; היא הפיחה בחייה חיוניות שהתעלתה מעל קיומה הגופני.


אז איך אדם יכול לחיות את חייו בצורה שתימשך ותשפיע זמן רב אחרי שהאדם נעלם פיזית?


אולי אפשר להפיק כלי מהאופן שבו מתארת התורה את ימי זקנתו של אברהם, בעלה של שרה: "ואברהם זקן, בא בימים".


חכמינו מציינים כי ניתן לתרגם את הביטוי "בא בימים" גם: 'בא עם ימיו'. הרעיון הוא שכאשר הגיע אברהם לגיל מבוגר של מאה שבעים וחמש שנים, הוא הצליח להצדיק כל יום בחייו ולהראות את האיזון החיובי שנותר. כל יום בחייו הגשים את מטרתו; לא היה יום אחד נוסף וחסר תועלת בחייו. לא היה יום אחד שהוא לא חי במלואו.


אברהם לא היה עתיק, אלא ותיק.


תהיתם פעם למה אנשים חוגגים את יום ההולדת שלהם? מה הטעם לחגוג את הזמן החולף, אם כל שנה שעוברת אומרת שיש שנה פחות לחיות?


התשובה היא שכל שנה שחולפת לא בהכרח מסמלת שנה שנפחתה; זו יכולה להיות גם שנה שנוספה. זה תלוי בשאלה האם זו שנה שחלפה או שנה שהושקעה. אם אנו מבלים את חיינו, חיים אותם כשהמטרה המרכזית היא להפיק מהם הנאה ותועלת אישיים, אז אכן, כל יום שעובר מפחית את הימים שבהם נותר לך להנות.


עם זאת, אם אנו בוחרים להשקיע את הימים, אם אנו מחפשים ומנצלים כל הזדמנות לתרום משהו בעל ערך כדי לשפר את חייהם של אחרים, אז להיפך – כל יום של חיים מצטבר ומשאיר מורשת הולכת וגדלה.


השאלה האם היום שחלף יתווסף לחייך או ייחסר מהם, תלויה במה שבחרת לעשות איתו; האם השתמשת בו רק כדי להוציא ממנו משהו אישי וארעי, או שהצלחת להפיק ממנו משהו בעל ערך אמיתי ומתמשך?


הקמטים הם טבעיים. הם לא תלויים בך. מה שכן תלוי בך זה רק האם אם הם יסמלו בלאי או עושר ושובע.