top of page

האם אתה עובד הרבה או יותר מדי?



| פרשת שלח


| הרב אליעזר שם-טוב


קשה להתמודד עם אתגר חדש שלא התכוננו אליו או לא ראינו אותו מגיע. מצב שכזה יכול בקלות לגרום לחרדה

ולנטוע ספיקות לגבי הצלחה או כישלון. יתירה מזו, ככל שהמיזם חשוב יותר, כך הלחץ שהוא יכול לגרום גדל עד כדי שיתוק או החלטה שלא להמשיך בסיכון מפני קוצר הרוח וחוסר האונים שהוא מביא עמו.


איך מתגברים על הפחד הטבעי הזה?


בפרשת השבוע, שלח [1], אנו קוראים כיצד העם היהודי חווה מצב שגרם לו לחרדה רבה. אנו גם קוראים את

תוצאות הפחד ואת הכלים הדרושים כדי לעזור להתגבר עליו:


לאחר עזיבת מצרים וקבלת התורה בהר סיני, העם היהודי התכונן לעשות את הצעד הבא: כיבוש וכניסה לארץ

המובטחת.


לבקשת העם ובאישור הקב"ה שלח משה שנים עשר מנציגי העם, על מנת לחקור את הארץ ואת תנאיה החקלאיים ולהעריך את נקודות החוזק והחולשה של התושבים כדי לפתח אסטרטגיה לכיבוש. משה הנחה אותם לגבי הפרטים שיש להם לוודא. הוא גם ביקש מהם להביא דוגמיות מפירות הארץ כדי שהעם יוכל לראות בעיניו את שפע תבואת הארץ שהם עומדים להשתקע בה.


שנים עשר המרגלים סרקו את הארץ במשך ארבעים יום וחזרו למדבר עם דיווח חצוי. עשרה מהם דיווחו על

הדברים הבאים: האדמה פורייה מאוד, הם הציגו את הפירות הגדולים והעסיסיים במיוחד שהביאו איתם

כדוגמיות. אבל, הם המשיכו, האנשים היושבים בארץ חזקים מאוד והערים מבוצרות מאוד. ראינו שם גם את בני הענקים.


כלב בן יפונה, אחד משנים עשר המרגלים, ראה להיכן הדברים הולכים והתערב מתוך כוונה לתת לה תפנית

חיובית. הוא סיפר ליהודים מה ראה וסיכם שהם בהחלט יצליחו לכבוש אותה. אך עשרת חבריו (חוץ

מיהושע בן נון) התווכחו עמו באומרו שלא ניתן לכבוש את הארץ. העם האמין דווקא לדיווח השלילי של העשרה, והחל לבכות ולהתלונן בפני משה על שהוציא אותם ממצרים למות לפני הכניסה לארץ "בואו נחזור למצרים", דרשו.


זה היה רגע של משבר חריף עבור משה ואהרון, מנהיגי העם.


סוף הסיפור הוא שהקב"ה התערב. עשרת המרגלים שלכלכו על הארץ מתו ע"י מיתה משונה, ובאשר לשאר העם, במקום ללכת ישירות לכבוש את הארץ ולהיכנס, היו צריכים לנדוד ארבעים שנה במדבר עד שהדור המבוגר שיצא ממצרים מת במוות טבעי (חוץ מיהושע וכלב, שני המרגלים שדיברו טוב על הארץ), ורק ילדיהם זכו להמשיך להיכנס לארץ ולכבשה.


זה מאוד מובן מדוע המצב גרם לכל כך הרבה חרדה. כיצד צריכה אומה ששוחררה לאחרונה מעבדות להגיב

כשאומרים לה שעליה לנהל מלחמה נגד אומות חזקות, חמושות היטב ומאומנות? מדוע הם נענשו על פחדם?

האם זה לא היה הגיוני שהם יפחדו? כמו כן, מדוע נענשו המרגלים על הדיווח השלילי שלהם? האם משה רבינו ע"ה לא שלח אותם לשליחות זו בדווקא כדי להעריך את המצב ולתאר את מה שהם ראו? למה הם נענשו על היותם כנים?


יש הרבה הסברים. ביניהם:


עשרת המרגלים שחזרו עם הדיווח השלילי טעו בכמה פרטים:


1. הם נשלחו להעריך כיצד לכבוש את הארץ, ולא על מנת לתת דעות האם אפשר לכבוש או לא. אלוקים כבר

החליט שזה אפשרי;


2. משה לא שלח אותם כי היה צריך לדעת אודות טיבה של הארץ; הוא שלח אותם כדי שהם יוכלו לראות

בעצמם. הוא רצה שהעם היהודי ירצה להיכנס לארץ על סמך הבנתו שלו ולא רק בגלל שהוא בוטח ומאמין

למשה.


נבחן את שני ההסברים הללו ונראה כיצד הם יכולים לעזור לנו להבין את החרדות שעולות בחיינו האישיים וכיצד להתמודד איתן.


1. אחד היסודות של היהדות הוא ההשגחה האלוקית, כלומר שכל מה שקורה בעולם הוא בתכנון מאת הקב"ה.

כשאדם מוצא את עצמו במצב כלשהוא, זה לא במקרה, אלא מתוכנן מראש שכך יהיה. הוא לא יכול לשלוט במה

שקורה; הוא כן יכול לשלוט בהחלטות שלו לגבי מה לעשות וכיצד להתנהל לנוכח הסיטואציה בה הוא נמצא.

כל מצב שאדם חווה נוצר על ידי ההשגחה השמיימית. אם הקב"ה מביא מישהו למקום מסוים ברגע ספציפי, זה בגלל שיש שם משהו שהוא חייב ומסוגל לעשות, הן לטובתו האישית והגשמת יכולותיו, וכן גם עבור העולם שסביבו שיהנה מפירות פעולותיו.


קביעת המשימה האישית —ה"טריטוריה הספציפית של הארץ המובטחת הרוחנית שכיבושה תלוי באדם"— אינה תלויה בך וגם לא ההצלחה או הכישלון בביצועה. הדבר היחיד שכן תלוי בך הוא לבחור לעשות כל

שביכולתך כדי למלא את המשימה שלך או לא. זה לא תלוי בנו לקבוע אם אנחנו מסוגלים או לא, אנו כן אמורים

לחשוב ולטכס עצה איך הכי טוב להשיג את המטרה

.

הידיעה הוודאית שמה שעומד לפנינו הוא הייעוד שלנו ושההצלחה אינה תלויה בנו כי ההצלחה תלויה באלוקים ורק ההחלטה לעשות כמיטב יכולתנו תלוי בנו, גורמת לסילוק, במידה רבה, של ספקות וחרדות המתעוררים באופן טבעי ויכולים לשתק אותנו. הרי אם הקב"ה סומך עלי, אהיה סמוך ובטוח שהוא יודע על מה הוא מדבר ושאני יותר ממוכשר לעמוד בציפיות שלו. אף אחד לא אמר קל אלא ניתן.


2. חרדה נגרמת לעיתים קרובות כאשר אדם מייחס לעצמו יותר מדי חשיבות ואחריות. אחריות רבה היא טובה

כשהיא משמשת להעצמה ולמניע; אך יותר מדי אחריות עלולה לשתק ולרסק.


איך קובעים את ההבדל בין "הרבה" ל"יותר מדי"? ההגדרה האישית שלי היא: "יותר מדי" זה כאשר מה שאתה

חושב, אומר או עושה אינו פרודוקטיבי.


אז איך אני קובע אם המאמצים שלי יהיו פרודוקטיביים ואם אני מניח מספיק, יותר מדי או מעט מדי?


קודם כל, צריך לקבוע מהן היכולות שלך. אם האחריות שנטלת על עצמך היא במסגרת היכולות הללו, ככל שתיקח על עצמך יותר אחריות, כך תהיה פרודוקטיבי יותר ותרגיש יותר מסופק ומרוצה לאחר שמילאת אותם. אבל, מצד שני, אם תיקח על עצמך אחריות שמעבר ליכולת שלך, ורק מונעים מאגו מנופח, בסופו של דבר תמצא את עצמך מרוסק ומאוכזב.


איך אני יכול לדעת אילו מטרות ויעדים הם אתגרים בריאים שבסופו של דבר יבטאו ויבצרו אותי ואילו בסופו של

דבר יהרסו אותי?


קשה מאוד לקבוע זאת לבד. האהבה עצמית מפריעה לאובייקטיביות. כתוצאה מאהבה עצמית אדם יכול להיות

סלחן מדי, לא לרצות לעזוב את אזור הנוחות שלך או, בגלל אגו המנופח, לדרוש מעצמו יותר מדי.


על מנת לפתור את האתגר הזה, נתנו לנו חכמינו מתכון: "עשה לך רב"[2], קבל על עצמך אדם שיהיה מורה דרך. לא קל לבחור מישהו שנוכל לסמוך עליו ולהתייעץ איתו כדי לעזור לקבוע — ללא הסובייקטיביות האישית שלנו — את הדרך הנכונה לבחור כאשר עולות אפשרויות; קשה עוד יותר — ואולי אפילו בלתי אפשרי — לעבור את החיים בהצלחה בלי לעשות זאת.


--------------------------------------

1 במדבר יג, א – טו, מא.

2 אבות א, ו.






Comentarios


bottom of page